יעלון לא בשל להנהגה, ברק רוצה תשומת לב
מה שמטריד את ראש הממשלה אלו לא הדיבורים והמאבקים הפנימיים מבית, אלא המאבק המדיני. הלחץ הבינלאומי גובר, אובמה לא מוותר והיוזמה הצרפתית תופסת תאוצה
שבוע חלף מאז מתקפת הגנרלים הגדולה על ראש הממשלה נתניהו, ונדמה שלא נותר ממנה הרבה. הכותרות הגדולות, מחיאות הכפיים הסוערות לנאומים של אהוד ברק ובוגי יעלון בכנס הרצליה ומאמרי הפרשנות על האלטרנטיבה שקמה ועל ריח של מפץ פוליטי באוויר, הלכו והתאדו. אפילו את הריאיון שהעניק אהוד ברק לערוץ 2 אין הרבה שזוכרים היום, למרות האבחנות החדות והנכונות על סימנים פשיסטיים בממשל ובחברה הישראלית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הכחשת פרשת חטופי תימן: הגיע הזמם לתקן את המחדל
- שוברים שתיקה, מתנחלים הרעילו בארות? תוכיחו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ברק ביקש בעיקר תשומת לב, וקיבל אותה ביד רחבה. אחרי כל מה שעברנו איתו, אין מי שמתייחס ברצינות לאפשרות שיחזור לחיים הפוליטיים. יעלון רציני יותר כלפי עצמו, ולכן קשה להבין את הטעויות שעשה ושבגללן נעלם מהתודעה מהר כל כך. הטעות הראשונה היא ההופעה המשותפת עם ברק באותו יום בכנס הרצליה. ברק בלע את יעלון. הציבור הימני המתון, שהוא הרוב - זה שנטה חסד ליעלון, ראה בו קורבן והתנגד למהלך ההדחה הבוטה של נתניהו - חיבר עכשיו בין השניים, כאילו עשו יד אחת. האיבה ההיסטורית כלפי ברק והשמאל הופנתה עכשיו גם ליעלון.
הטעות השנייה: יעלון, שרוצה להתמודד על מנהיגות המדינה, לא מופיע כמו מועמד לראשות ממשלה. מועמד צריך להקים מטה לראשות הממשלה, עם מומחים בעלי שם ואנשים מנוסים מתחומים שונים שיבנו אותו בציבור. כל הופעה שלו צריכה להיות מחושבת היטב, הנאומים חייבים לעבור סיעור מוחות, ואפילו ההדגשים, האינטונציות וההופעה החיצונית צריכים להילקח בחשבון. בעידן של תקשורת מודרנית, נתונים בסיסיים אינם מספיקים. נדמה לי שיאיר לפיד שינן היטב את הכללים, למד מטעויות העבר והקמפיין שלו עד היום מוסיף לו מנדטים רבים.
נתניהו יכול להסתכל בשלוות נפש על ברק, על יעלון ועל החברים שמבקשים את מקומו. הדרמה הפוליטית האמיתית התקיימה ביום שבו ליברמן נכנס למשרד הביטחון והקואליציה התרחבה ל־66 מנדטים, עם סיכוי לא רע שתחזיק מעמד עד סוף 2019 - נצח במונחי הפוליטיקה הישראלית. ליברמן מצליח בינתיים בעיקר להביך את עצמו בסיבובי הפרסה שלו. הוא הצהיר כבר כי הוא תומך בנאום בר־אילן ובשתי המדינות, וכי ביוזמה הערבית יש אלמנטים חיוביים; כמה שבועות אחרי שהלך להפגין בבית הדין הצבאי בעד הירי, שר הביטחון החדש מגבה את רס"ן תום נעמן, המ"פ של אלאור אזריה שהתנגד לירי במחבל.
ברגע זה, אומרים שרים בכירים בליכוד, האדם היחיד שיכול לפרק את הממשלה הוא שר האוצר משה כחלון. מצד שני, כחלון עושה הכול כדי לשמור על הממשלה. הוא רואה את הסקרים ואת הנתונים על הנסיקה במחירי הדיור, ואין לו שום חשק לצאת לבחירות חדשות. החברים הטובים בממשלה דואגים לעשות לכחלון דה־לגיטימציה על בסיס יומי, טוענים שאין לו אסטרטגיה, מכנים אותו 'שר החלוקה' או 'הגזבר' ואפילו מלגלגים על הדרך שבה הוא מציג את דבריו בישיבות הממשלה, תמיד באמצעות בכירים באוצר שהוא מביא עמו. אני מוכן להמר כאן כי כחלון לא ירוץ יותר ברשימה עצמאית אלא יחבור לאחרים, אבל עוד חזון למועד.
ובכל זאת, ראש הממשלה מוטרד. התגובה ההיסטרית שלו לדברי יעלון בזמן אמת מעידה על כך, אף שלא הייתה לו שום סיבה מיידית להזעיק את צלם הלשכה ולהעלות פוסט לפייסבוק. מה שמפריע לו הוא בעיקר הסיפור המדיני. הלחץ הבינלאומי גובר, אובמה לא מוותר, היוזמה הצרפתית תופסת תאוצה. השרים בקבינט מרגישים שמשהו מתרחש, אבל לא יודעים יותר מדי. מן הסתם הם מדברים על אמירה ולא על מעשה. ההרכב הקואליציוני הנוכחי של נתניהו תוחם אותו בתוך גבולות ברורים שהוא שמח להיות בהם. במילים אחרות: צפו להרבה פירוטכניקה מדינית, אבל לאפס מעשה.
אגב, מישהו הפנה לאחרונה את תשומת לבו של נתניהו לפעילות הענפה של גדעון סער שנואם, מתראיין, מופיע באירועים של הליכוד ומרבה להשתתף בקבוצות הוואטסאפ של הפעילים. "סער עומד לחזור, זה הרושם", אמרו לנתניהו, אבל הוא הניף את ידו בתנועה מבטלת. "נו, נראה אותו", אתגר ראש הממשלה. "אבל הוא אומר שיחזור, רומז שיתמודד", הקשו הדוברים."נו, אז מה. גם סילבן אמר שיתמודד על הנשיאות ותראו איפה הוא עכשיו", הפתיע נתניהו.
ביום שני בבוקר נערכה הלווייתו של ד"ר ארווינג מוסקוביץ', מי שיכול לזקוף לזכותו - או לחובתו - את יישוב היהודים בשכונות מזרח ירושלים. ההלוויה יצאה מישיבת 'בית אורות' שבהר הזיתים, עוד אחד ממפעליו של מוסקוביץ', ותהלוכה ארוכה של מוקירי זכרו ליוו את הארון.
מוסקוביץ', שילוב מרתק של בעל מרפאות ואיל הימורים ממיאמי, היה בהקשר הירושלמי דגם של מונטיפיורי הפוך. מונטיפיורי יצא למערב ובנה שכונות מחוץ לחומות. מוסקוביץ' הלך עם הפנים למזרח ויישב יהודים בשכונות הערביות. אלפי יהודים גרים בנדיבותו ובאדיבותו של מוסקוביץ' בתוך הרובע המוסלמי, בסילואן, בשייח'־ג'ראח, באבו־דיס, בראס אל־עמוד ובמקומות אחרים.
ביום שבו הובא מוסקוביץ' למנוחות התפרסמו פרטי תוכנית השלום שנחשפה בעבר ב'מקור ראשון', אותה רקם לפני הבחירות יו"ר העבודה יצחק הרצוג עם אבו־מאזן באמצעות אפרים סנה. התוכנית מבוססת על חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67' והיוזמה הסעודית לצד חילופי ארבעה אחוזים מהשטחים, כולל פינוי 100 אלף מתנחלים לפחות. הרצוג, שהצהיר כי "אסור לנו להיראות אוהבי ערבים" ורץ להצטרף לממשלת נתניהו, מעניק באמצעות סנה את הר הבית ואת האגן הקדוש, למעט הכותל, למשטר בינלאומי, ומוכן לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים. כך בדיוק הופכים להלצה פוליטית מהלכת.
בעניין ירושלים, הפתרון של הרצוג את סנה הוא שישראל תיסוג משכונות מזרח העיר שיהפכו לבירה הפלסטינית, ועירייה אחת ישראלית־פלסטינית תחלוש על השטח המוניציפלי. הנה טמטום במיטבו: העיר תתחלק לשתי בירות, אבל הפלסטינים יוכלו להמשיך ולנהל את ענייני העיר דרך העירייה המשותפת, ואם יתאמצו יצליחו לכבוש את ראשות העיר. לפי השנתון הסטטיסטי שפורסם השבוע, בירושלים גרים 315,900 פלסטינים, שהם 37.2 אחוזים מהאוכלוסייה.
שאלתי את סנה איך ישראל תיסוג מראס אל־עמוד, למשל. מה יעשו אלף ומשהו התושבים בשכונה? סנה השיב "שהישראלים יעשו חשבון מה לעשות עם עצמם, לחזור למערב העיר או להישאר תחת ריבונות פלסטינית". התשובה משקפת מופרכות וחוסר אונים. אין מי שיוציא אלף יהודים מראס אל־עמוד, ספינת הדגל של מוסקוביץ', שהפכה בעיניהם לשכונת 'מעלה הזיתים'. כמובן, אין גם מי שיסכים להישאר תחת ריבונות פלסטינית.
ירושלים בלתי ניתנת לחלוקה. בעזרת עשרות מילוני הדולרים שהשקיע הפך אותה מוסקוביץ' לעיר מעורבת, מעורבבת ודו־לאומית, עם עתיד ציוני מפוקפק. בהספד למוסקוביץ' נשבע ראש העיר ניר ברקת, שצועד לקצה הימני של הליכוד, כי ימשיך את דרכו של מוסקוביץ', וסיפר איך סייע ליישב עוד בית יהודי ליד בית יהונתן בסילואן. מבחינתו, ההתנחלות בתוך שכונות ערביות צפופות היא כמובן הישג הרואי. לדעתי זו בכייה לדורות.
אקו"ם