ראשי » חדשות » דעות

חבל, הסיפור של אברה מנגיסטו לא מספיק סקסי

כואב מדי לומר את האמת הפשוטה: אם אברה היה נולד בקיבוץ או בהתנחלות, הסיפור שלו היה מקבל במה, אבל הוא לא. האם אנחנו נהיה חלק מהכוחות הבוחרים להשתיק את הפרשה בתירוצים, או אלו שיבחרו להשמיע את קול זעקתו? זה בידיים שלנו

אני זוכרת בדיוק היכן הייתי ברגעים בהם שוחרר גלעד שליט. איך צפיתי בהתרגשות במהדורות החדשות המיוחדות. שנים של תקווה. של התגייסות מוחלטת של התקשורת, של הפוליטיקאים ושל ההמונים: דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, אנשי שמאל ואנשי ימין. כולנו היינו חלק. הכל התנקז לרגע האחד הזה שבו העולם עצר מלכת. גלעד שליט היה הילד של כולנו ואנחנו לא היינו מסוגלים להותיר אותו שם לבד. המחשבה על הימצאותו שם, בבור הקטן ללא אוכל ושמיכה חמה. המחשבה הזו לא נתנה לנו מנוח. לא יכולנו לשאת את התמונה מלאת הצער של אמא אביבה. וכמו על דמותה נכתבו המילים: "תדע כל אם עבריה".

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ההסכם עם טורקיה: שוק חלקי הגופות של חמאס נפתח
- לארדואן לא מגיע אפילו לא דולר אחד, אבל זו פשרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

חמש שנים אחרי כן ונדמה כי יש אם עבריה ויש אם עבריה. יש שחור ויש לבן. יש מי שלא נוכל לעמוד בפני צערו, ויש מי שמחיר הצער שלו יהיה גבוה. גבוה מדי. יש מי שילדה הוא הילד של כולנו ויש מי שהוא "רק" הילד שלה. כזו היא מנגש מנגיסטו. אמו של אברה. הנמצא בשבי החמאס קרוב לשנתיים.
 
מנגש עלתה לארץ ישראל מאתיופיה עם בעלה איילין וילדיהם. הם בקושי מדברים עברית. בגלל זה קל היה לנציג ראש הממשלה לענייני שבויים, אלוף-משנה במיל' ליאור לוטן לאיים עליהם שאם הם יעשו בעיות אברה יישאר בשבי. בגלל זה התקשורת לא מתגייסת לעזור ולשים את הסיפור הזה על סדר היום. בגלל זה אף משרד יחסי ציבור לא מוביל את הקמפיין לשחרורו של אברה. כמה פשוט: הסיפור הזה פשוט לא מספיק סקסי. המדינה התקשורת והחברה הישראלית - כולנו זנחנו אותם.

> אחיו של מנגיסטו: הממשלה הוליכה אותו שולל

 
אך אל לנו להתבלבל, זהו אינו רק סיפורו של אברה מנגיסטו. כמו גם לא רק סיפורה של החברה האתיופית. זהו סיפורו של כל מי שחלש בחברה שלנו כל אותם שאין ברשותו היכולת, האמצעים או הקשרים על מנת להשמיע את קולו. ואין מי שיזעק את זעקתו. כל אלו שאין ברשותם הון כלכלי או הון אנושי בעזרתם יוכלו לקבל התייחסות הוגנת וסיקור תקשורתי לא מוטה. במילים אחרות - אלו האנשים שנולדו בצבע או במקום הלא נכון. וכך - המלך עירום. ומבלי לשים לב הפכנו למדינה עם מדיניות מפלה.

קל לנו להרחיק את עצמינו מסיפורו של אברה באותם טיעונים חלשים שהשתמשו בהם בתקשורת ומול משפחתו של מנגיסטו. "הוא חולה נפש. הוא אינו חייל. הוא החליט לחצות את הגבול על דעת עצמו. המחיר עבורו פשוט כבד מדי. המדינה אינה יכולה לדאוג לכל אחד ואחד". אלו רק חלק מהטיעונים שאנחנו מעלים כאשר הסיפור הזה עולה שוב לסדר היום. אך האם אכן כך הדבר? האם זה מה שאמרנו לעצמינו גם בעת בה נחטפו שלושת הנערים: "הם עלו על הטרמפ על דעת עצמם - הרי שזוהי אחריותם". האם גם בעת האסון בנאפל הפקירה המדינה את המטיילים הישראלים באותה תואנה?
  
התשובה היא לא. לא סתם נרתמה בשני הסיפורים הללו התקשורת, תוך שהיא נותנת להם סיקור תקשורתי כה רב. לא סתם נרתמה אליהם גם כלל החברה הישראלית. כואב מדי לומר, אך האמת היא פשוטה: אם אברה היה נולד בקיבוץ או בהתנחלות הסיפור שלו היה מקבל במה. אבל הוא לא. וכך, התנועה הקיבוצית או מנהלת יש"ע: בעוד שאוכלוסיות מסוימות בחברה הישראלית זוכות לגב ותמיכה, הרי שאוכלוסיות אחרות נותרות לבדן בשדה המערכה.

אנחנו מוכרחים להפנים: הטיעונים הללו אינם אלה חול בעיניים. אברה מנגיסטו לא מעניין אף אחד כי אף אחד לא מתעניין בו. הוא נמצא היכן שהוא נמצא ללא יכולת להשמיע את הקול שלו. זוהי בחירה של כל אחד ואחת מאיתנו: האם אנחנו רוצים להיות הקול שלו? האם אנחנו רוצים להיות אלה שישמיעו את המצוקה שלו ושל משפחתו או שנהיה חלק מהקולות ומהכוחות הבוחרים להשתיק אותם על ידי תירוצים? זה בידיים שלנו.

הכותבת הינה בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שחקנית, כותבת ויוצרת בקהילה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח