מושלמת! מדהים! אנחנו הורסים את הילדים שלנו
במקום מנת יתר של מחמאות, הילדים שלנו בסך הכל צריכים תשומת לב קונקרטית: שנשהה באמת במחיצתם, שנקשיב להם עד סיום המשפט, שנשחק איתם, שנקרא סיפור ונבלה איתם אחד על אחד או במסגרת בילוי משפחתי. עבורם זו תהיה המחמאה האולטימטיבית
במסיבת הסיום בגן של הבת שלי, בלט משהו שעצר בכל פעם מחדש את רצף ההופעה של הילדים: המנגנת הקפיאה שוב ושוב את תנועת הילדים ושמה אותם על mute כדי שאנחנו, ההורים, נמחא להם כפיים. 'הנה, הם נכנסו אחד מאחורי השני, כפיים', 'הנה, הם עמדו, כפיים', 'הנה, הם חבשו כובעים, כפיים', היא קראה בהתלהבות. היא הדגישה כל הזמן כמה זה חשוב לחזק את הילדים ביום מרגש זה שבו הם מסיימים את הגן ועולים לכיתה א', אבל ההרגשה הייתה שמוחאים לילדים כפיים גם באזורים בנאליים ומשמימים של האירוע, וללא סיבה מוצדקת באמת. כאילו העובדה שביום שישי בבוקר, זה שהתייצבו אב ואם למסיבה כשברקע נזנחים סידורי השישי - כי משם דוהרים למסיבת הסיום של הילד הבא - איננה עידוד מספיק עבור הילד.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אי אמון בקורבין והבעיות הגדולות באמת של הלייבור
- הסכם הפיוס: נתניהו מחכה למשפט ההיסטוריה
- תושבי שכונת הארגזים הם חלוצים, לא פולשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רבותי, אנחנו מגדלים את דור מחיאות הכפיים. היד הפכה להיות קלה על מילים גדולות, מילים יפות ללא כיסוי, סופרלטיבים שמשתחררים לאוויר במהירות ווסטאפית ואימוג'ית כלל וכלל לא מחייבת. להורים שלנו, כדור של אלו שנולדו לפני או עם קום המדינה, כנראה שלא היה זמן להחמיא לנו כי היתה להם מדינה לבנות, וכך יצאנו מקופחים: הורים של רבים מאתנו כנראה לא החמיאו לנו מספיק, ייבשו לנו את הצורה, ויצאנו עם דפיציט במחמאות שאותו אנחנו משליכים בעודפות מוגזמת על ילדינו: הם מדהימים, הם אלופים, הם הכי הכי. ונגיד להם את זה שוב ושוב. נשכפל מחמאות לדעת עד שיהפכו לסטיקר.
ילדינו, מצידם, בעת ובעונה אחת גם רעבים למחמאות שלנו, כדי להשיג תקפות למי שהם ולמה שהם על בסיס יומיומי, וגם שבעי מחמאות כשעוד לא מלאו להם ארבע או חמש, כי כבר שמעו מפינו כל סופרלטיב אפשרי שקושר להם כתרים.
הרגישות לסוג המחמאות גם היא עלתה מדרגה בתחכומה כשראינו בסרטים ההוליוודיים כיצד האחות היפה שואפת בעצם שיגידו עליה שהיא חכמה, והפוך, אז אצלנו לא ניתן לתסביכים לקרות, הו, לא, נהרוג אותם עוד כשהם קטנים: מבעוד מועד נזכיר ליפה כמה היא גם נבונה ולחכם נזכיר שהוא ילד יפה. הכי יפה.
אבל החטא החל עוד לפני ההורות של הדור שלנו. אורית שיבר, בספרה: 'דור הפייסבוק' (חממה ספרותית, סטימצקי הוצאה לאור, 2013) אומרת שגם הילדים בני דור ה-Y, היינו: אלו שנולדו בין השנים 1980-1995, החלו לקבל מחמאות ושבחים על כל דבר, וככאלה, נוטים להסתמך על חיזוקים מהסביבה הקרובה שהם מסוגלים לכל.
היא מכנה אותם בספרה: 'The Trophy Generation' או: 'דור הפרסים' ומבקשת בספר שנדמיין את בני דור ה-Y במגרש כדורגל כאשר הוריהם מריעים להם מהיציע. במילים אחרות: התחלנו לחטוא לילדינו ביום שהמצאנו את חלוקת גביעי ההשתתפות בסיום פעילות ספורטיבית. כשהתחלנו לתת פרסים למי שלא מגיע לו. כך, גם ילדים שלעולם לא יגדלו להיות מסי הבא בכדורגל, כי פשוט אין להם את זה, מסיימים שנה בחוג עם גביע השתתפות גדול ונוצץ שלא משקף בכלום את הישגיהם או את אי הישגיהם הספורטיביים האמיתיים. וכך אנחנו מחלקים מחמאות סוחפות גם על ציור בינוני, על שירה בינונית ומעל לכל: על מהות בינונית. איזה מסר אנחנו משדרים לילדינו כשאנחנו עובדים עליהם בעיניים?
תמיד מהדהד לנו בראש איך אנשים שלא החמיאו להם מספיק בילדותם מפתחים רגשי נחיתות ולא מאמינים בעצמם כבוגרים, השאלה היא מה קורה בתסריט ההפוך: כשהילדים שלנו יוצאים לעולם האמיתי מוחמאים קשות- האם אנחנו עושים להם שירות או פוגעים בהם?
אילו חיילים הם יהיו כשהמפקד יתזז, אילו עובדים הם יהיו כשהבוס לא יוותר, איך הם יתמודדו עם מישהו שלא הבחין כמה שהם מדהימים, אלא יראה בהם אנשים רגילים, כפי שצריך וכפי שתקין שיהיה? האם הילדים יגדלו להעריך הורים שמחמיאים בקלות רבה כזו או שנשמע על ספת הפסיכולוג יותר ויותר וידויים של צעירים שגדלו בתוך ללה לנד לפיו הם יציר אלוהים מושלם וכעת מתפכחים התפכחות כואבת?
אני לא אומרת שצריך לחדול מלהחמיא לילדים. כל ילד זקוק לעידוד ולחיזוק, אבל חשובה המידה בה אנו עושים זאת, ולא פחות: העיתוי. התחושה לעיתים שמדובר במחמאות מתוך עייפות: אנחנו למעשה מחמיאים גם כדי לדכא את רגשות האשם שלנו. כדי להגיד לעצמנו שאנחנו לא באמת ההורים האלה שהראש שלהם שרוי כל היום בעבודה, ובטח לא ההורים האלה שעיניהם נעוצות בסמארטפון גם אחר הצהריים כשהילדים לידינו. ואז, כדי שחלילה הילדים לא יחשבו שהצג יותר מעניין אותנו מהם, בואו נשפוך עליהם את מנת המחמאות היומית, ננקה מצפון, נגמור עם זה ונדמיין שהעצמנו את הילדים שלנו במקום להתעלם מהם ולשלוח עוד הודעת ווטסאפ שמחר נשכח ממנה.
ילדים הם ילדים, הם רגישים ויכולים להבחין עם הזמן שמילים גדולות הן ריקות ולא מהוות מחמאה מכל הלב. במקום מנת יתר של מחמאות הם בסך הכל צריכים תשומת לב קונקרטית: שנשהה באמת במחיצתם, שנקשיב להם עד סיום המשפט, שנשחק איתם, שנקרא סיפור ונבלה איתם אחד על אחד או במסגרת בילוי משפחתי. עבורם זו תהיה המחמאה האולטימטיבית.
אקו"ם