רוצים באמת להכיר חרדיות? תפסיקו לפחד
אתם אדוקים וחרדים בדיוק כמו תושבי מאה שערים, רק בצד השני. אתם מתים מפחד להושיט יד, בדיוק כמוהם. אם היינו בזויות או עילגות היה לכם הרבה יותר קל להרגיש טוב, אבל מה לעשות? אנחנו לא. אנחנו הגיוניות, חושבות ובכל זאת דוסיות. אז מה זה אומר?
אנחנו נשים דוסיות. אז מה זה אומר?! שימו אותנו בצלחת פטרי, תחת עדשת המיקרוסקופ, ערבבו אותנו, דיגמו אותנו, מתחו, כווצו, בייתו, תייגו, מתגו, אפיינו אותנו, נתחו אותנו, נסו באור, או בחושך, בסביבת דומים או שונים. עשו מאתנו חידה לא פתורה, תעלומה מיסטית, רחמו עלינו, שקמו אותנו, למדו אותנו, הכשירו, הדבירו. אולי לפני הכול פשוט תכירו?!לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- מושלמת! מדהים! אנחנו הורסים את הילדים שלנו
- אי אמון בקורבין והבעיות הגדולות באמת של הלייבור
- תושבי שכונת הארגזים הם חלוצים, לא פולשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש לנו ילדים מתבגרים בדיוק כמו שלכם, וזוגיות שצריך לתחזק אחרת גם לנו היא דועכת. יש לנו רצונות טובים וגם פחות, יש לנו נסיקות והתרסקויות. יש לנו ים תקוות וחלומות. אנחנו לא כאלה בורות כמו שמרגיע אתכם לחשוב ולא תמיד פוחדות להראות טוב. לא תמיד מרגישות מקופחות, או מודחות, לא תמיד נבערות וחשוכות, ורוב הזמן גם לא מתכחשות.
כן, גם אנחנו עוברות מהפכה של ממש, ביחד עם שאר העולם, אבל היי, נחשו מה? גם בסופה של המהפכה הזו נעמוד ביום שישי מול גפרור מתכלה ונקבל את אותה שבת המלכה ולא נחתוך נייר טואלט, ולא ניסע לים. גם בסוף המהפכה הזו התפילין שלנו עדיין תהיינה עשויות עור שחור מבהמה גסה, ובתוכן עדיין תהיינה מונחות פרשיות התורה.
לא אנחנו לא מתפרקות, אנחנו משתדרגות. מנגישות לכם את כל היופי והחן. כבר לא נסגרות בתוך הגטו, כבר לא פוחדות להסתכל לכם בעיניים ולהגיד כן, אנחנו דוסיות.
יש לנו המון מה ללמוד ממכם. אבל גם לכם מאיתנו. וכדאי שנפסיק לפחד. אנחנו דוסיות ואתם לא מכירים אותנו מספיק. אתם אדוקים וחרדים בדיוק כמו השכנים שלנו פה במאה שערים, רק בצד השני. אתם מתים מפחד בדיוק כמוהם. מתים מפחד להושיט יד, להסיר את המחסום.
> אמנון לוי רוצה שתחשבו שחרדיות הן שפחות דאעש
אתם חושבים שאתם יודעים עלינו הכל, אבל בעצם לא יודעים עלינו כלום. ברור, אם היינו בזויות או עילגות היה לכם הרבה יותר קל להרגיש בצד הנכון, אבל מה לעשות? אנחנו לא. אנחנו הגיוניות וחושבות ובכל זאת כאן. דוסיות. אז מה זה אומר?
זה אומר שהאתגר של ימינו חוצה מגזרים. ושיש בו חרדים בגופיות וג׳ינסים, וחילונים עם פיאות ומגבעת שחורה. זה אומר שהגיע הזמן לרדת מהאידיאולוגיות ולאפשר לדיאלוג להציץ כבר מבין החומות. להבין שלאישה בת 38, ילדים בגיל ההתבגרות הם אתגר. האם זה באמת משנה אם הבת שלי לא רוצה ללבוש חצאיות או הבת שלך חוזרת מאוחר מהמסיבה שניתנה לה רשות ללכת אלייה? הקונפליקט כיצד להגיב נוגע בנו באותה עוצמה, ורב השווה על השונה.
בשנים האחרונות הציבור החרדי למד על בשרו את הצורך בכליי עשייה רחבים יותר. לימודים, פרנסה, מקצוע. האם לא למדתם גם אתם על בשרכם את חשיבות העוגן המשפחתי? את היופי שבשורשים? האם לא נוכל להעשיר אחד את השני במקומות שבהם התגלנו כדלים כל-כך?
כמה הרווחנו כולנו כשצעקתם ״ליבה״ מן העבר האחד, ואנחנו צעקנו ״תורה״ מן העבר השני? ממאנים לראות את היתרון הבולט שכל אחד מאיתנו מביא לרבגוניות הזו שמפארת אותנו כבני אב אחד.
לא, לא תמצאו כאן פשרה. כן, גם אנחנו החלטנו כחברה על קו אדום ואצלנו הוא נמתח הרבה קודם. וזה בסדר. אל תסתכלו עלינו מבעד לפרקים כאילו היינו זן אזוטרי נצפה בנשיונל ג׳יאוגרפיק.
תפנימו. אנחנו בני אותו גזע. בני אותו עם. ויש לנו עבר ועתיד שמחייבים אותנו לשנות גישה ולהעז להכיר באמת. בפארק, בסופר, בחיים. עם כל הבהלה, אנחנו בני משפחה אחת שמנותקים זמן רב מדי. ושלום, ראוי שיתחיל מבפנים.
דנה ורון, חוזרת בתשובה, חסידת חב״ד, עיתונאית ופובליציסטית מגישה תוכנית זוגית ברדיו ירושלים מדי מוצ״ש 22:00-00:00
אקו"ם