אסתי נטמנה וכולנו הפכנו לסגנים של אלוהים
אף אחד לא טורח לקחת את השיח צעד אחד קדימה, לבדוק מה נעשה עם נודדי מגזרים משני הצדדים? יציאה בשאלה וחזרה בתשובה הם סוג של אסון בשני צדי המתרס. כיצד אפשר היה לסיים את זה אחרת? בלי לשפוט, בלי להאשים. כמה קל לשכוח שאסתי היא בעצם כולנו
אז כולנו סגנים של אלוהים בבית הדין ההזוי והשרירותי ביותר עלי אדמות. בהקלקה אחת אנחנו משדרים את גזר דיננו החד משמעי אל העולם הגדול. מציגים לראווה את ארסנל הדעות הקדומות שלנו על כל נושא ועניין ובודקים איך הסיטואציה האקטואלית מתלבשת לנו בול על התיק התורן. שמאלנים? כל הימין הברברי הזה שוב מתלהם. ימנים? כל השמאל המנוקר והאנטישמי הזה שוב מתעלם. חרדים? כל החילונים הכופרים והמתירנים האלה שוב רומסים. חילונים? כל הדוסים הפרימיטיביים והמדחיקים האלה שוב מכסים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הבגידה של דאעש, בן הטיפוחים של טורקיה
- אחרי בריטניה: הגיע הזמן למשאל עם בישראל
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הופ, זה מסתדר. כמו קסם. או אולי כמו טריק בשני שקלים. אבל למי אכפת? למה לתת לעובדות לבלבל אותנו. הרי היום ברשת החברתית אנחנו בעיקר בעד מה שיכול להבליט אותנו.
קחו את סערת אסתי ויינשטיין האחרונה. חסידת גור שמחליטה לצאת בשאלה בצעד אמיץ או דווקא שמעיד על מוג לב - תלוי את מי שואלים. היא עוזבת את הבית, הילדים ואת כל חייה הקודמים ומתחילה דרך חדשה. הקשר עם המשפחה מנותק ואחרי מספר שנים אסתי מתאבדת. סיפור כואב. אישי. טראגי. ובעיקר אינטימי. על יחסים סבוכים שאין לנו בהם שמץ של מושג.
קם ציבור היוצאים בשאלה, כואב, מזועזע ועצבני, מריץ פוסטים מוול לוול על קהילת גור האכזרית שלא קיבלה את בחירתה האמיצה של אסתי. מקשט כל פיד רענן בהאשמות קשות על דרך הטיפול האכזרית של אדמו״ר הקהילה במצב, ועל הנתק הכפוי שאסתי חוותה, על הלוויה הלא מכבדת, על הקבורה מחוץ לגדר ועל החרמת המשפחה את הטקס.
אבל אל תדאגו. הנציגים של הבורא ברשת לא נשארו אדישים ואלפי טוקבקיסטים חמומי מוח היו שם בצד השני נכונים להגן בגופם הווירטואלי ובלחיצת אנטר על קדושת וטוהר המחנה. השמיצו וגידפו את דלות חייהם של החילויינים הריקניים והפוחזים, אלה שאין להם לא קדושת השבת ולא טהרת המשפחה, פלא שכווווולם רוצים להתאבד?!
גם בתוככי הציבור החרדי מגפת המפלגתיות המשיכה לקצור חללים, בעלי תשובה וספרדים הפנו בזחיחות דעת אצבע מאשימה לקהילת גור והצהירו ״אצלנו זה לא היה קורה!״ ו״קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה!״. מנגד חסידי גור ואשכנזים המחוברים לרשת הגנו על הקהילה המותקפת, וזעקו מעל כל מקלדת ״ידנו לא שפכו את הדם הזה!״ ו״צאו לנו מהכביסה המלוכלכת!״
מדי פעם תיבלו את הארס בקצת פוליטיקה, היו גם מי שהוסיפו קמצוץ של רחמים, אבל השיח נשאר באופן מצער ועקבי: רדוד, מתלהם, ובעיקר חסר סיכוי אמיתי לקשב. כל מחנה נשאר בשלו. ואסתי באדמה נטמנת.
אף אחד לא טרח לברר את העובדות. הרי זה לא מעניין שהמשפחה לגמרי מכבדת את רצון קבורתה של אסתי ולגמרי מתכוונת להגיע, שהיא לגמרי מתכוונת לקבור אותה בעבר הנכון של הגדר, או לגמרי כואבת. אבלה ומזועזעת. את אף אחד לא עניין שהילדות של אסתי לא דיברו איתה כי נפגעו שעזבה את הבית. בלי קשר לקדוש ברוך הוא. בלי בעד או נגד. בלי דגלים. בלי סיסמאות. בלי לייק ובלי share. בלי שביס ובלי ג׳ינס. סתם. כי הם בנות והיא אמא. וזה טעון לפעמים. ככה זה. אצל כולנו, אתם יודעים.
אף אחד לא טרח לקחת את השיח הזה צעד אחד קדימה, לבדוק מה נעשה עם נודדי מגזרים משני הצדדים? יציאה בשאלה וחזרה בתשובה הם סוג של אסון בשני צדי המתרס. מי תומך במשפחה שנפער חלל כה עמוק בחייה? מי קולט את היוצא או החוזר בחייו החדשים?
כיצד אפשר היה לסיים את זה אחרת? בלי להאשים. בלי לשפוט. מתוך ראיה אמתית של עומק הטרגדיה. שתי ידיים של אותו הגוף ששורטות ומכאיבות זו לזו.
העדפנו להישאר שטחיים, לשחרר לעולם בהינף יד עוד קצת מאותו הדבר. כאילו שאין ממנו כבר כל-כך הרבה יותר מדי. בלי לשים לב שאסתי ויינשטיין היא בעצם אנחנו. שהילדות שלה הן בעצם אנחנו. בלי לשים לב שכמותן אנחנו מתפספסים אחד לשני שוב. פגועים, פוחדים, וצודקים כל-כך. תמיד צודקים.
אקו"ם