הטורקים לא מתרגשים, לא מהפיגוע ולא מההסכם
התגובה הטורקית לפיגועים שונה מההיסטריה שאנחנו מכירים כאן בישראל. גם הסכם הפיוס שמסעיר כאן את הרוחות, מעסיק אותם פחות. רשמים מאיסטנבול
מכל המקומות בעולם מצאתי את עצמי ביום שלישי בערב באיסטנבול. חזרתי מפריז לאיסטנבול, משם הייתי אמור לקחת טיסת המשך לארץ. חצי שעה לפני שהגענו אירע הפיגוע הנורא בשדה התעופה 'אטאטורק'. המטוס שלנו, שהייתה בו קבוצה גדולה של ישראלים, בעיקר שוחרי משחקי היורו בצרפת, נחת בשדה התעופה 'סביהה גקצ'ן' בחלק האסייתי של העיר. הטורקים התארגנו במהירות, הזעיקו שני אוטובוסים ולקחו את כולנו במהירות רבה לבית מלון על שפת ים מרמרה, 'אליט' שמו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסתי נטמנה וכולנו הפכנו לסגנים של אלוהים
- הבגידה של דאעש, בן הטיפוחים של טורקיה
- עונת המלפפונים: כך הפכתי למתנחלת אלימה
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביום רביעי בחמש בבוקר חזרנו לשדה התעופה כדי לטוס לארץ. באוטובוס היו טורקים רבים שגם טיסות ההמשך שלהם, בעיקר טיסות פנים, נדחו בעקבות הפיגוע. את העיר שטף גשם חזק. צריך להודות שהארגון היה מופתי ויעיל ונשלחנו לארץ בלי בעיות לטובת כל הצדדים שעכשיו עושים ביניהם פיוס, ואולי כדי שלא להרוס את התהליך החיוני לפני שהחל.
בשיחות חטופות עם הטורקים באיסטנבול אתה מגלה קור רוח שגובל באדישות מוזרה ובלבול מוחלט. שני צעירים טורקים שפגשתי בשדה התעופה, אינטליגנטים וסימפטיים, ביקשו להכניס לפרופורציות. טורקיה היא ארץ ענקית. איסטנבול היא עיר בגודל של מדינה קטנה והאוכלוסייה בה מגיעה ל־15 מיליון איש, פי שלושה משלנו. רוב תושבי העיר, אומר אחמט, אחד הצעירים, אינם יודעים איפה שדה התעופה אטאטורק. הכול נראה רחוק. רוב התושבים עסוקים בבעיות פרנסה יומיומיות, והפיגועים לא מכניסים אותם להיסטריה כמו בארץ.
שני הצעירים שמעו משהו על ספינת המרמרה, אבל לא יותר מכך. על הסכם הפיצויים שמעורר כאן רעש גדול והצבעות בקבינט הייתי צריך להוסיף להם פרטים. מה שמעסיק את תושבי ישראל לא מעסיק בהכרח את הטורקים.
הטורקים, מסביר לי חברו של אחמט, הם לא אנשים קיצוניים. חשוב לו להדגיש את הקטע הליברלי. הוא מצביע על צעירות במכנסיים קצרים וחולצות טריקו שנפרדות בהתרגשות גדולה מבני משפחתן המחויכים שלבושים באורח שמרני. "הכול אצלנו פתוח", הוא אומר. ניגשתי לאנשים הללו וניסיתי לדבר איתם על הפיגוע בשדה התעופה. "משוגעים", הם פטרו אותי באנגלית בסיסית, ולא נתנו לאירוע הטראגי לקלקל את שמחתם. האם הם התרגלו למצב אחרי כל כך הרבה פיגועים בשנה האחרונה? אין לי מושג. אני רק ראיתי כיצד החיים באיסטנבול שבים למסלול ביום שלמחרת, כאילו לא הייתה מתקפת טרור שנהרגו בה 41 איש ונפצעו 240 לפחות.
הנשיא רג'יפ טאיפ ארדואן איננו מושא החלומות של הצעירים הללו. הם די מלגלגים עליו, אבל מתקשים לכנות אותו דיקטטור שמנסה לכפות אסלאם אדוק על תושביו. ברדיו שמעתי את בני ציפר מ'הארץ', שהוא בעל אזרחות טורקית ומרבה להסתובב במדינה, אומר שהחזרה בתשובה היא וולונטרית, ריאקציה לניסיונות החילון ההיסטוריים של אטאטורק. הצעירים הטורקים טענו בפניי שדאעש ביצע את הפיגוע, "כי הכורדים לא מתאבדים". אמרתי להם שארדואן תומך בדאעש כי הוא נגד הכורדים ונגד אסד בסוריה, והוא אף הזרים לכל ארגוני המורדים נשק במיליוני דולרים לאורך השנים.
"זה כבר לא נכון", ניתח אחמט בנימה של לעג. "ארדואן עושה עכשיו סיבוב. הוא סוגר להם את הגבול, והם נוקמים בו. הוא הבין שהוא לא יכול לריב עם כל העולם. רוסיה רותחת עליו. אמריקה עצבנית עליו. רוסיה סגרה את כל הטיסות לכאן, ואין יותר תיירים אחרי שהוא הפיל להם מטוס. תשאל במלון שלך, למה הוא ריק? מי בכלל מפיל מטוס לרוסים? האופוזיציה הפנימית כועסת. הוא גם רב עם אירופה אחרי שפתח את הגבולות לפליטים, ועכשיו משאיר את כולם כאן. אם המצב לא היה כל כך חמור, הוא לא היה עושה פיוס איתכם", סיכם אחמט.
במטוס לארץ נסעה משלחת של צעירות לבושות בסגנון הטאליבן, גלימות מכף רגל ועד ראש. אלה בנות תיכון אסלאמי באיסטנבול, שבאו לבקר בישראל וברשות הפלסטינית ולהתפלל במסגד אל־אקצה. "יש עכשיו שלום בינינו, לא?", ענה מנהל בית הספר בחיוך לשאלות של סקרנים ישראלים. אינשאללה.
אחרי שלושה ימים בפריז, פלוס סקר שעשיתי בין חברים ועוברי אורח בעיר, נדמה לי שאילו צרפת הייתה הולכת להצביע על הפרידה מהאיחוד האירופי היה שם רוב גדול יותר מאשר בבריטניה שתמכה בניתוק במשאל העם האחרון. האיבה לאיחוד ולמוסדות האיחוד בבריסל מובהקת. התחושה היא שהעושר האירופי לא מתחלק טוב אחרי 13 שנות איחוד. רבים מרגישים שנותרו מאחור. יוקר המחיה, דהרת מחירי הדיור וממדי האבטלה פוגעים בפריפריה ובאזרח הצרפתי הממוצע. הם רואים גם את המתעשרים החדשים, אנשי חברות ההשקעה וכוכבי ההיי־טק הצעירים שקונים דירות במאות אלפי יורו ומתמלאים בקנאה.
מצב הרוח רע. סיפור ההגירה והפליטים החדשים רק מגביר את התחושות הקשות, בעיקר בקרב הצרפתים הוותיקים, שרואים את השכונות שלהם מתאכלסות בזרים. אנשים שאני מכיר ברובע ה־19 מחפשים דירה אחרת אחרי עשרות שנים, כי קשה להם למצוא שפה משותפת עם הדיירים המוסלמים בבניין. הם טוענים שאין כאן שום גזענות. "אתה יכול לאהוב חרדים, אבל קשה יהיה לך לגור איתם באותו בניין ותחפש מקום אחר. ככה זה", הם אומרים.
אם אכן ייערך משאל עם גם בצרפת והתוצאות יהיו כמו בבריטניה, האיחוד יתפרק ואירופה תתמוטט. היום מתברר שאנשים רבים שהצביעו בעד האיחוד בבריטניה עשו זאת כדי למנוע את תוצאותיו הכלכליות של הניתוק המידי, ולא מפני שהם באמת תומכים באיחוד. צרפת וגרמניה הקימו את האיחוד האירופי, והוא לא ישרוד בלי אחת מהן. אולי זה לא יקרה, אבל מה שקורה הוא ההתגברות של הגל הלאומי והכוח שנוסף ל'חזית הלאומית' המסוכנת של מארין לה־פן. קשה להאמין עד כמה היא יודעת לתעל אליה את הזעם הצרפתי.
עכשיו באים משחקי אליפות אירופה בכדורגל, ומסיטים קצת את תשומת הלב מהצרות. היורו הזה בא בזמן. הכדורגל מדרבן את ההמונים להוציא כעסים ותסכולים באצטדיונים ומול המסכים. ביום שני הייתי ב'סטאד דה־פראנס' במשחק בין איטליה וספרד. איטליה ניצחה 0:2 והעיפה את ספרד מהטורניר. קרוב ל־80 אלף איש באצטדיון עודדו את שתי הנבחרות, ועוד מיליונים ראו את המשחק בטלוויזיה. קרוב ל־100 אלף איש מגיעים לרחבה מול מגדל אייפל ורואים את המשחקים בשידור חי, על מסכי ענק. מחירי הכרטיסים הם שערורייה בפני עצמה, וזהו הפתרון הנוח ביותר לראות כדורגל באווירה של אצטדיון ולחסל שני ליטר בירה על הדרך.
צרפת עדיין בתמונה, למזלה. ההגרלה זימנה לה משחקים נוחים, בסך הכול. אנגליה עפה כידוע אחרי הפסד מביש לאיסלנד. האוהדים הרבים מכל מדינות אירופה שפגשו את אוהדי אנגליה בפאבים צחקו לאידם. "רציתם לצאת מאירופה, בבקשה, יצאתם גם מאליפות אירופה", הם שרו להם, והאנגלים כבשו את פניהם האדומות בקרקע.
אקו"ם