התגובה לגל הטרור - מופת של חוסר אונים
הכישלון בטיפול באינתיפאדה השלישית משלים את כישלון צוק איתן ויונק ממנו השראה. הזנחה מתמשכת, טיפול שטחי וחתירה עיקשת לרגיעה זמנית בכל מחיר - באינתיפאדה השלישית כמו בצוק איתן - מייצרים שקט מטעה ולבסוף מתפוצצים לנו בפנים
חבר שחזר לאחרונה משירות מילואים באחת מגזרות יו"ש סיפר על מציאות מטרידה. הפקודות שקיבל גדוד המילואים שבו שירת היו גורפות: לא משנה אם מדובר בזריקת אבנים, בקבוקי תבערה או התפרעות המונית - לא פורקים מהג'יפ, לא מנהלים מרדף, לא מגיבים. מטרת העל: לא להתסיס, לא להבעיר את השטח, לספוג עוד ועוד. הרכבים, נאמר ללוחמים, ממוגנים ולכן אין סכנה מידית לחיי הלוחמים, אין סיבה להגיב או להתעמת עם המתפרעים. עדיף לספוג ולשתוק. למעשה, גדוד המילואים התבקש לנוע על הצירים ושולי הכפרים לא רק מחשש לחיי ישראלים, אלא בעיקר מחשש שאם ייפגעו ייאלץ צה"ל להגיב ו"להתסיס" שוב את הגזרה. קדושת הרגיעה - הרגיעה הפלסטינית כמובן - עטפה את פעילות גדוד המילואים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הטורקים לא מתרגשים, לא מהפיגוע ולא מההסכם
- הלל הייתה יכולה לכבוש את העולם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפחד מהסלמה (כאילו גלי הפיגועים אינם חוסים בצל המונח "הסלמה") וחוסר היוזמה הם המאפיינים הבולטים של האינתיפאדה השלישית, מהצד הישראלי כמובן. מהצד הפלסטיני - עולם כמנהגו נוהג. אבל צה"ל לא נושא לבד באחריות. מעליו הדרג המדיני ואלה גם אלה חוסים תחת אוזלת יד. לאוזלת היד הזו אין הסברים קבילים.
ועדיין, בין פיגוע לפיגוע, כשהעצבים הלאומיים מצטננים, קופץ המרגיע התורן ומאבחן: יכול להיות גרוע יותר. הנה, הוא מוכיח, במרץ השחור של 2002 קברנו קרוב ל-150 ישראלים. בשנה ההיא לבדה ספרנו 452 נרצחים, בזו שאחריה 208. ועכשיו? עשרה חודשים, 40 הרוגים ולמעלה מ-400 פצועים. ובכלל, יגידו, מדובר בטרור יחידים, ילדים, עם סכין ונשק מאולתר. רוב התוקפים מנוטרלים; פגיעתם, עם כל הכאב, מינימלית; אוטובוסים לא מתפוצצים במרכזי הערים; חוליות מאורגנות ומצוידות לא חודרות השכם והערב ליישובים ולדרכים. לא מדובר באיום קיומי. די לנהי ולבכי.
ובכן, אל תמהרו לקנות את הסחורה הזו. מי שהופך את נזקי הטרור להשוואות, טבלאות ומספרים, מנסה לטשטש חוסר אונים. תושבי קריית ארבע, נתניה וירושלים לא אמורים להתנחם בזוועות תרפ"ט או באימת הפיגוע במלון פארק. צורת הטיפול באינתיפאדה השלישית לא צריכה להיקבע לפי מונה גופות דמיוני. ממילא, התגובה לגל הטרור הנוכחי, שתיכף יציין שנה של פעילות ענפה, היא מופת של חוסר אונים.
נסו להיזכר בכמה צעדים, החלטות והוראות נתקלתם בעקבות כל פיגוע רצחני או שורת ניסיונות כושלים בשנה האחרונה. שלילת היתרי עבודה, הקפאת כספי המסים, הריסת בתי מחבלים, סגר כללי, סגר על אזור חברון, החזקת גופות מחבלים, הקפאת אישורי כניסה לפועלים או לקרובי מחבלים, הקפאת היתרי כניסה לישראל לרגל הרמדאן, תגבור כוחות בשטחי יו"ש. אלא שלמעט הריסת בתי מחבלים, כמעט אף אחד מהצעדים לא שרד יותר מהכותרות שבישרו עליו. בלי להיכנס לטיב הצעדים או היעילות שלהם, רובם ככולם נורו לאוויר כגלולת הרגעה לדעת הקהל. חלקם התקבלו בפיהוק, אחרים אפילו לא הגיעו לשלב הביצוע.
אסטרטגיה אחת בלבד שרדה את גל הטרור: נחכה שיחלוף ובטח יחלוף מעצמו. בין לבין, עוד מאותו דבר. האסטרטגיה הזו נחלה כישלון, ואבות הכישלון הם קודם כל נתניהו ושרי הביטחון שלצדו. נתניהו, יעלון וכעת ליברמן, מתמרנים לפי חליל הטרור. הווליום עולה ויורד בהתאם לקציר הדמים. הר הבית נסגר ליהודים בכפוף להחלטות הפורעים, פעילות צה"ל תלויה ברצונם הטוב של המחבלים, הבנייה בישובים בהקפאה חלקית עד מלאה.
ולצד כל אלה, צועקים מהיציע חסידי ה"אין פתרון". לשיטתם אין פתרון צבאי, אבל יש פתרון מדיני - הסדר ונסיגות וויתורים ושאר פתרונות קסם חבוטים שהביאנו עד הלום. מטרת כל המיואשים שמטפטפים לנו "אין פתרון צבאי", היא לזרוע ייאוש ולקצור הסדר פנטסטי, כזה שיפריד בינינו לבינם ובא לציון גואל. פוליטיקאים וביטחוניסטים בהווה ובמיל' מתרצים חשיבה מקובעת ועייפה ב"אין פתרון צבאי", בניסיון להגיע להבקעה מדינית.
גם הנפנוף ב"טרור היחידים" נועד לשרת את הפוזיציה הזאת. למפגעים יחידים אי אפשר להתאים טיפול צבאי מונע, הם טוענים, ולכן יש לקדם צעדים מדיניים שיפייסו אותם. אבל מה חדש? את אותן טענות בדיוק שמענו מול כל פיגוע, גל טרור או אינתיפאדה בעבר. זה המחיר, אין פתרון צבאי, חייבים להתפשר על חבילת ויתורים מפנקת.
הכישלון בטיפול באינתיפאדה השלישית משלים את כישלון צוק איתן ויונק ממנו השראה. הזנחה מתמשכת, טיפול שטחי וחתירה עיקשת לרגיעה זמנית בכל מחיר - באינתיפאדה השלישית כמו בצוק איתן - מייצרים שקט מטעה ולבסוף מתפוצצים לנו בפנים.
אקו"ם