אשליית המענה הביטחוני: מה באמת יקרה אם ניסוג לקווי 67'?
שלל התוכניות החדשות-ישנות לסידורי ביטחון ביו"ש לאחר הקמת מדינה פלסטינית אינן לוקחות בחשבון את האילוצים המדיניים שייווצרו אז, ואת הקשיים העצומים של צה"ל לפעול במקרה שמשהו ישתבש. הניצחון המזהיר של ששת הימים היה אירוע חד-פעמי
בהכוונת יד נעלמה, בשבועות האחרונים מתהווה מתקפה רב-ממדית נגד "המשך הכיבוש". גם ללא תיאום ישיר, זה נראה כמו מגמה מתואמת. מלבד הפעילויות המוכרות זה מכבר, כמו אלה של 'תנועת ישראל יוזמת', הצטרפו למאבק על דעת הקהל הישראלית 'תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל', תנועתו של חיים רמון "למען ירושלים יהודית" ומסמך ישן בעטיפה חדשה בחתימת אלוף (במיל') גדי שמני, נמרוד נוביק ואילן גולדנברג. כל אחד מאלה הולך בכיוונו ובשיטתו, וכולם יחד חותרים להבאת מדינת ישראל לקראת יישום "פתרון שתי המדינות".לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אלי ויזל, האיש שחי בין העולמות
- התגובה לגל הטרור - מופת של חוסר אונים
- הטורקים לא מתרגשים, לא מהפיגוע ולא מההסכם
- הלל הייתה יכולה לכבוש את העולם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מסמך שמני הוא למעשה תוכנית מקיפה לסידורים שלכאורה יספקו למדינת ישראל ביטחון גם לאחר שתיסוג לקווי 1967. ככל הנראה הוא התהווה בבית היוצר של גנרל ג'ון אלן, שבשלהי קיץ 2012 נשלח בהכוונת מזכיר המדינה ג'ון קרי להציג לממשלת נתניהו מענה שלם לחרדותיה הביטחוניות הכרוכות בנסיגה. על עבודה זו כתב בשעתו תומס פרידמן ב'ניו-יורק טיימס', ב-17 בפברואר 2013, כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, הולכת הממשלה כאן ומתקרבת לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידיאולוגיה.
אכן, מסמך הסידורים הביטחוניים מתאמץ להעמיד מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שכביכול לא תיוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ של אפשרות לחמוק מ"פתרון השלום" באמתלה ביטחונית. היגיון המסמך נראה כמבוסס על ההנחה כי לכל בעיה רצינית יש מומחה שבידיו היכולת ליצור מענה נאות ומניח את הדעת. אולי אנו איננו חכמים מספיק כדי להכירו, אבל אי שם יש מישהו מומחה שיודע, וכל שנדרש הוא ניסוח נכון לבעיה ופנייה למומחה המתאים.
לא רק בעיניי זו הנחה מופרכת, אלא גם בעיני גדולים ממני, כישעיהו ברלין. בקיץ 2005 קרה מה שקרה ברצועת עזה, ולעם ישראל קיים מאז מודל ייחוס קונקרטי למה שעלול לקרות ולאיים על קיומנו ממדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון. כלקח מתבקש מכך מכריז ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שוב ושוב כי על המדינה הפלסטינית להיות מפורזת מנשק. כיצד מבטיחים זאת? לפי מסמך שמני, כוחות אמריקניים שיוצבו ברצועה צרה ברוחב שני קילומטרים בבקעת הירדן יהיו אחראים לכך. כלומר, מדינת ישראל תהיה תלויה בכוחות זרים לצורך שימור ביטחונה.
לא זו בלבד שקשה להבטיח כי אותם כוחות אכן יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא שקשה אף לדעת אם ימשיכו לשהות שם גם כאשר יסבלו אבדות דוגמת אלה שכוחות אמריקניים אחרים ספגו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ובעיראק. קיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל יהפכו להיות תלויים במסירותם וברצונם הטוב של כוחות זרים.
עלינו לתת את דעתנו: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למדרך כף רגל ליהודים נרדפים, בסוג של מקלט בטוח, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים? או שמא אנו מבקשים מקום של גאולה ומולדת באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו? זהו לב הדיון.
ברור שגם לאחר הנסיגה צה"ל ימשיך להתקיים ולפעול. אלא שאפילו מתוך המודגש במסמך שמני, לא בקלות ייווצרו תנאי הלגיטימציה לפעולה ישראלית יזומה בתוך המרחב הפלסטיני, אם וכאשר יתהווה צורך בכך. פעולת התקפית של צה"ל במרחב הפלסטיני תיחשב ותישפט בזירה הבינלאומית כפעולה עוינת נגד מדינה ריבונית.
כלומר, מרגע שצה"ל ייסוג ותוקם המדינה הפלסטינית, תתהווה נקודת תפנית אסטרטגית שבנסיבות הנתונות אינה בת חזור. לא ניתן יהיה עוד לחזור על הישגו המופלא של צה"ל מיוני 1967 – מתקפת בזק שהסתיימה על גדות הירדן תוך פחות משלוש יממות.
ועדיין, מעריכים רבים, ובהם אלופים ותיקים, יכולה מדינת ישראל להגן על עצמה גם מתוך גבולות 1967, שהרי גדול ניצחונותינו הושג דווקא בגבולות אלה. אלא שמאז הכול השתנה. לבקש ניצחון דומה שנית נראה כמו לבקש את קריעת ים סוף פעם נוספת. פני המלחמה השתנו מאוד, ולא רק במזרח התיכון. מלחמת 1967 הייתה ההתנגשות הצבאית האחרונה בדפוסי מלחמת העולם השנייה, למעשה. צה"ל פעל אז בסימטריה מלאה מול צבאות סדירים קונבנציונליים, שלחמו על פי דוקטרינה בריטית או סובייטית, שאפשרה לו עליונות טקטית ואופרטיבית בכל נקודת מפגש. בינתיים עברו הצבאות הערביים תמורה רחבת היקף, שבמסגרתה הותאמה שיטת פעולתם למגבלות וליתרונות התרבותיים של הלוחם הערבי.
בין שאר השינויים שהתהוו מאז, ראוי לבחון את משמעות שיטת המלחמה מהסוג החדש, כפי שחווינו אותה ב-2006 נגד חיזבאללה בלבנון, שבה התמודדנו לראשונה, בשני מאמצים שלובים, נגד ארגון צבאי שאינו מדינתי אך פעל מתוך מדינה ובחסותה.
המאמץ האחד התמקד בירי רקטות לעורף מדינת ישראל, והשני בלוחמת מגננה עיקשת בכפרים ולאורך הצירים במרחב ההררי. כדי להשיג מענה יעיל להכרעת האויב, נדרש צה"ל לממש מערכה מתקפתית אווירית ויבשתית לעומק מרחב האויב. אם לאחר נסיגה עתידית מיהודה ומשומרון יידרש צה"ל למתקפה דומה, היציאה אליה תיפתח אז מקו הזינוק של שפלת החוף. מסע ההתקדמות לשכם יתחיל במרחבי נתניה. המשימה תהיה קשה ומורכבת עד כדי כך, שאפשר להציג אותה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת.
זאת ועוד, מאז 1967 עברה הלחימה ממרחבי המדבר הפתוח אל המרחב האזרחי. כלי נשק זולים ובעלי השפעה משמעותית על שדה הקרב מצויים בתפוצה המונית, ואף השתכללו מאוד. הללו כוללים אמצעי אש תלולת מסלול, רקטות ומרגמות, נשק נגד טנקים ומטעני נפץ מתקדמים המופעלים מרחוק באמצעות רשת סלולרית ואינטרנט.
בגלל התפשטות האורבניזציה לאורך הצירים, מחיר המתקפה לעומק המרחב הפלסטיני יהיה גבוה וההתקדמות תהיה אטית. לצורך אבטחת התקדמותם של כוחות היבשה, תידרש מתקפת אש אווירית מלווה, שתוצאותיה עלולות להיות קשות פי כמה ממראות החורבן בשגא'עייה בימי 'צוק איתן'. במילים מקצועיות: ההתקדמות תהיה מלווה בנזק אגבי גבוה ובאובדן חיי אדם בצד הפלסטיני. בין הנפגעים הרבים יהיו כמובן גם אזרחים רבים, תמימים ובלתי מעורבים.
באילו תנאים תמצא מדינת ישראל את עצמה רשאית לפעול בכוח בתוך המדינה הפלסטינית? זו דילמה ההולכת ונעשית מורכבת מיום ליום. קשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה רבתי של צה"ל אל עומק המדינה הפלסטינית, כשיידרש לעשות כן. הפלסטינים כנראה ישכילו להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינים אותם, ובכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שלא יאפשר להעמיד את הרשות הפלסטינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת".
בין במתכוון ובין שלא במתכוון, יוכלו הפלסטינים לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ-מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז? החל מסוף ספטמבר 2000 ובמשך כמעט שנה ירו פלסטינים מבית-ג'אלה על גילה, אבל רק בסוף אוגוסט 2001 בוצעה לראשונה כניסה צה"לית לבית-ג'אלה, במבצע 'בית מוגן'. האם מקרה זה, כמו אירועי הירי מרצועת עזה לאחר ההתנתקות וההימנעות הנמשכת של צה"ל מכניסה לעזה, אינם מעידים על העכבות המבצעיות הצפויות לנו בעתיד?
בריאיון לארי שביט לקראת מימוש התכנסות הצפויה במרץ 2006, שפורסם ב'הארץ' ב-18 ליוני 2006, העלה חיים רמון טענה השגורה בפי המצדדים בנסיגה: "אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה - איזו מין מלחמה תהיה זו? צה"ל, עם כל היכולות שלו, מול 3,000-4,000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלסטינים יוצרים עליי איזשהו איום, אני כובש את הגדה המערבית תוך 24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב'חומת מגן' (...) כבשתי מחדש את השטח, ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה".
ראשית, חייבים לדייק: גם ב'חומת מגן' ארכה המערכה יותר שבועיים. כמו כן, חיים רמון התעלם מהעובדה שלמבצע 'חומת מגן' יצאנו מנקודת פתיחה שבה הייתה לכוחותינו שליטה מלאה בצירים ובשטחים הפתוחים (שטחי C) ביהודה ושומרון. כאן צריך להדגיש שאלמלא קיומו של יישוב יהודי רחב היקף שהיה פרוס אז בעומק השטח, כפי הוא מתקיים גם היום ביהודה ושומרון, צה"ל היה מתקשה עם סיום פרק המתקפה להישאר ולשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.
אכן, הישגי 'חומת מגן' התהוו רק מתוך המאמץ הרציף בשנים שלאחר המבצע, אך בהתבססות על היישובים היהודיים בעומק השטח כדוגמת הר-ברכה. הללו שימשו נקודת יציאה למבצעים, הנערכים מדי לילה בגזרת שכם.
אגב, גם כיום קשה לצה"ל להשיג במתקפה הישג ממשי מקביל בעזה. אפילו אם נכבוש את השטח ונתייצב בעומקו בתום קרב התקפה של שבוע, ייתכן מאוד שלא נשיג דבר עד שנעבור מחדר לחדר, מחצר לחצר, מפרדס לפרדס. משימה כזו יכולה להימשך חודשים, ואולי אף שנים. אבל ללא מערך המילואים וללא יישוב יהודי הנטוע במרחב, אין לצה"ל אורך נשימה ומסה רחבת היקף להחזקת פעילות בהספק גבוה וברצף מבצעי מתמשך.
בעניין זה נעוץ להבנתי מקור הסיבה לאסון המסוקים בלבנון בחורף 1997. המסוקים התנגשו זה בזה מסיבות פשוטות של חוסר זהירות בטיסה. אולם מדוע נדרשה אז בכלל הטסת הלוחמים אל מוצבי העומק? מכיוון שצה"ל, שסובל תמיד מחסך כרוני בסדר כוחותיו, איבד את השליטה בצירים באופן שאפשר לאויב לממש את איום המטענים. מנגד, גם בפעילותו ביהודה ושומרון בעשר השנים האחרונות מפעיל צה"ל סדר כוחות קטן יחסית, אלא שהוא נעזר בשליטתו במרחב בקיומם של 400 אלף יהודים הממלאים בנוכחותם את פונקציית המסה. להמחשה פשוטה: לאבטחת משחקי היורו העמידה ממשלת צרפת כוח צבאי ומשטרתי בן כ-100 אלף איש. אפילו בימי כוננות ותגבור צה"ל לא מפעיל ביהודה ושומרון יותר מרבבת לוחמים.
הסכנה, אם כן, היא שכיבוש השטח בפעולה לעומק מרחב המדינה הפלסטינית, מבלי יכולת להעמיד לרשות צה"ל את המסה הנדרשת לנוכחות רציפה להשלמת טיהור המרחב, הישגי הכיבוש יימוגו מאליהם כמו השלג הנמס באביב. אנו ניסוג מתוך כורח, מבלי שיוותר בידינו הישג בר קיימא.
אין גם להתעלם מן האפשרות שמלחמה מול מדינת פלסטין ביהודה ושומרון תתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה ועוד. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ של צה"ל לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגיאוגרפית למרכז מדינת ישראל עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. במצב כזה מיותר להסביר מדוע הקשיים לכיבוש השטח מחדש, כדוגמת אירועי יוני 1967, יתעצמו שבעתיים.
את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך שמני, יש לבחון אפוא בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול גם על איזה טווח זמן מדובר: עשר שנים? חמישים שנה? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף.
האם לא נדרשת מאיתנו אחריות גם לגבי התרחשות נסיבתית, המצויה עדיין מעבר לאופק? על כך היה נוהג דוד בן-גוריון לומר: המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל לא למה שיקרה. כאן נדרשת אחריותו של מנהיג לאומי.
אלוף (במיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר ב'מרכז בגין-סאדאת'
אקו"ם