גם אתם דפדפתם את תמונת המזרן של הלל?
דפדפנו הלאה את תמונות חדרה מלא הדם של הלל אריאל. לא כי אנחנו רעים, לא כי לא אכפת לנו, אלא כי אנחנו חיים בהכחשה שמאפשרת לנו לקוות שיום אחד הטירוף הזה ייגמר. הלוואי שלא יהיו עוד טורים כאלו, הלוואי
את הידיעה על הפיגוע הנורא בקריית־ארבע קיבלתי באולפן רדיו. הייתי באמצע שידור תוכנית כשהטלפון החל לרעוד מהודעות פוש. בהתחלה דיברו על אישה שפצועה קשה, ואז הלכו ההודעות והחמירו. צעירה פצועה קשה, נערה פצועה אנוש, ילדה פצועה אנוש מאוד. כן, זו הייתה ההגדרה. אני זוכר שזה היה מוזר לי, מעולם לא שמעתי על אדם במצב אנוש מאוד.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסף הראל, בוא תשמע מה לא לגטימי
- הציבור מתמודד עם הטרור בגבורה, ההנהגה כושלת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ההחלטה הראשונה שקיבלנו הייתה להחליף את השירים בתוכנית. מיד ניסינו לקבץ כמה שירים רגועים קצת יותר, עצובים אם תרצו. מדהים כמה קשה להיזכר בשירים עצובים שאתה אוהב, כשאתה באמת עצוב.
ניסינו להמשיך בשידור, בזמן שהעורכת שלנו השתדלה להשיג מישהו שיספר לנו מה בדיוק קרה שם. לצערנו היא הצליחה. אי אפשר באמת להמשיך אחרי זה: השיחה באולפן בקושי התגלגלה וכל מה שעבר לי בראש היה “יאללה, שייגמרו כבר השעתיים האלה".
לכעס יש שתי השפעות אפשריות. הוא יכול לגרום לך לדבר בלי הפסקה ובחדות מרשימה, הוא יכול לאפשר לך לנסח את המסרים הכי קשים במהירות מרבית, והוא יכול גם להשאיר אותך בלי מילים.
נורא לומר, אבל יש פיגועים שקשה להסביר יותר מפיגועים אחרים. נכון, טרור הוא טרור והפלסטינים בלי עין הרע מצטיינים בכל סוגיו, אבל גם בתחתית האנושיות יש מקומות עמוקים יותר ועמוקים פחות. ומעשה הרצח של הלל יפה אריאל ז"ל הוא ללא ספק כזה שבעיקר משאיר אותך עם המון שאלות.
אני נוטה לשאול את עצמי לא פעם, ככה ביני לביני, על מה אני מוכן לוותר תמורת הסכם שלום. לפעמים אני מפתיע אפילו את עצמי עד כמה “סמולן" אני יוצא במשא ומתן הזה, שאני מנהל בתוך הראש שלי. אבל אחרי פיגועים נוראיים כאלה, אני תוהה אם השאלה הנכונה היא עדיין “האם נזכה אי פעם לעשות שלום עם שכנינו".
מבחינתי, היא התחלפה ל"האם אנחנו בכלל רוצים". האם חברה שמקדשת רצח ילדים רק כי הם יהודים היא חברה שאנו מעוניינים לחיות איתה בשלום? האם חברה שהמנהיג שלה (או לפחות של חלק קטן ממנה) לא מסוגל להוציא מילת גינוי אחת למעשה כזה ראויה לשבת באותו חדר עם בני תרבות? וואלה, מצטער. אני חושש שלא.
תמונת חדרה של הלל לא עוזבת אותי מאז יום האירוע. שיתפתי אותה בפייסבוק לאחר התלבטויות רבות, שחוזרות על עצמן לא פעם. לאחר רצח משפחת פוגל שיתפתי תמונה של חמשת בני המשפחה, ומישהו שקרוב למשפחה ביקש ממני להוריד. אז הורדתי. לאחר טבח המתפללים בבית הכנסת בירושלים העליתי עוד תמונה, קשה ומטלטלת. גם אותה הורדתי.
אני מתחבט בכך לא פעם. האם אנחנו - שמתלוננים שלא מבינים אותנו - לא אמורים לשתף כמה שיותר את תמונות הזוועה הללו. כן, כדי לזעזע. לזעזע לא רק את האנשים מבחוץ, אלא גם את עצמנו. כי גם אנחנו עוצמים עיניים אל מול הזוועות שמאכילים אותנו השכנים שלנו. גם לנו לא יזיק לפעמים להסתכל למציאות בעיניים.
את התמונה של חדרה של הלל לא הורדתי. אני מניח שלו היו מבקשים ממני, הייתי מוריד. שמחתי שלא ביקשו.
תמונת הסדינים התמימים המגואלים בדם צריכה להיצרב בתודעה הלאומית של כולנו. אנחנו מדינה של אנשים עם עור של פיל שכבר עברו וראו הכול, אבל יש תמונות שאסור, פשוט אסור לנו לשכוח. או לקבל.
עבר רק שבוע מאז היום הארור ההוא, ובינינו, קצת שכחנו. אנחנו מתעסקים בנסיעת ראש הממשלה לאפריקה, בהסתה בפייסבוק ובפרשות שחיתות. והחדר המדמם הזה? דפדפנו הלאה. לא כי אנחנו רעים, לא כי לא אכפת לנו. כי זו הדרך היחידה שלנו להתמודד. הכחשה. התכונה הזאת, שאנחנו כל כך טובים בה לצערי, מאפשרת לנו להמשיך, ולקוות שיום אחד הטירוף הזה ייגמר. הוא לא. עכשיו אנחנו רק צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו עושים הכול כדי למזער את הנזקים. לצערי, גם כאן התשובה היא לא.
יום אחרי הפיגוע הנורא הזה חשתי צורך, די טבעי נראה לי, לבלות את כל היום עם העולל. בשעת צהריים מוקדמת ישבתי איתו בגינה ושיחקנו במשחק האהוב עליו - “אבא לך תביא את הכדור, אז מה אם זו הפעם ה־4,598 שאתה מביא אותו". ואז פתחתי את הטלפון וקראתי על הפיגוע בכביש 60.
התמונות החלו להגיע, והפייסבוק כהרגלו רחש וגעש בציפייה לגלות מי הנרצח. כשהגיע השם החל הפיד להתמלא באינספור סיפורים של אנשים שהכירו את מיכאל מרק ז"ל. אני לא הייתי אחד מהם, אבל הסיפורים גילו לי שהפסדתי. החלטתי להתנתק, לכבות את הטלוויזיה ליומיים, לנתק את הטלפון, ולהגיד לאקטואליה - עזבי, את גדולה עליי כרגע.
ביום ראשון בבוקר התחברתי מחדש, וצפיתי בסרטון שבו ילדיו של מיכאל ביקשו מעם ישראל להגיע להלווייתו. זה שבר אותי. היה משהו ביחד שלהם שפירק לי את הצורה. האם אלוהים בוחר מראש את המשפחות החזקות במיוחד לניסיונות הללו, או שהטרגדיה היא שמוציאה מהן את הכוחות?
אין לי תשובה, אני גם לא יודע אם זה באמת חשוב, אני רק יודע שאלוהים לוקח את הטובים. אבל בהרבה מקרים הוא גם משאיר אחריהם לא פעם אנשים טובים שימשיכו את דרכם.
אין לי פואנטה גדולה לטור הזה, הוא בסך הכול ספה קטנה בקליניקה שבה אתם הפסיכולוגים. אני רק שופך על הדף מחשבות שהצטברו והתערבבו להם בתוך מוח של מישהו שפחד לכתוב או לדבר על מה שקרה פה בשבוע האחרון, ועכשיו הוא מנצל רגע של חולשה וכוסית של ויסקי כדי לשפוך הכול החוצה.
אז תודה שהייתם כאן לטפל בי, אני מקווה שאתם לא גובים יותר מדי, ואסיים בתפילה שאני יודע שלא תתממש: הלוואי שלא יהיו עוד טורים כאלו, הלוואי
אקו"ם