דור חדש קם: אז יש זהות חילונית אידאולוגית?
בתהליך החברות הישראלי, ניכס כל אחד מהשבטים המקומיים אייקון תרבות אחר: יום הזיכרון לחללי צה"ל – באחריות השבט הישראלי "הלבן". ברית המילה - של כולם, איך שומרים שבת - החרדים יחליטו. מזל שיש בני נוער שמשוחררים מההגדרות האנכרוניסטיות האלו
עמותת צו פיוס מפעילה בכל שנה מחנה קיץ לבני נוער חילונים ודתיים. המחנה, שנמשך 11 ימים, מפגיש בין ילדים שגדלו בבתים שונים בתכלית, מספק להם אטרקציות קיציות כמו סנפלינג, טיולים ובריכה בכל יום, אבל מקפיד על שעת צחצוח חרבות יומית, בנושאים של זהות, תרבות, דת ומדינה.עד כאן, הכול טוב ובעיקר יפה, כי הילדים בני ה-15 יפים במיוחד. אין כפייה דתית - החילונים לא מחויבים בתפילות, הבריכה פתוחה בשבת, ואין כפייה חילונית - הדתיים לא מאולצים ללבוש גופיה ושורטס, והמחנה הוא הצלחה גדולה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- המתקפה נגד הרבצ"ר - מופת של בורות ושנאת דתיים
- מירי רגב עוזרת לאייל גולן לחזור למיינסטרים
- שנה להסכם הגרעין: טהרן ממשיכה להתל במערב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואז מגיעה קבלת שבת. אתגר לצוות ולאופי המחנה כולו, שמהווה מראה לשני זרמים ישראלים בלי לתת עדיפות להשתקפות כזו או אחרת.
''ההגדרות האנכרוניסטיות הן שמיכה שלא מכסה את כפות הרגליים''.
צילום: מתוך 'כמעט שבת שלום'
ניגשו המדריכים הפדגוגים – חילונים ודתיים, ההקפדה נשמרת גם ברמת הצוות, להרכבת סידור לקבלת שבת, יצקו פנימה תפילות עתיקות ושירים מודרנים, דברי חוכמה של שלי יחימוביץ' ומרטין בובר וראו כי טוב. באו החניכים החילונים והעלו את הטענה המעניינת הבאה: "שמע ישראל" הוא טקסט של "הדתיים". יהודה עמיחי ושלי יחימוביץ' הם של "כולם". אבל מה רק שלנו?
מה באמת? האם יש טקסט מכונן חילוני, שלא מדבר על השבת מזווית סוציאלית, ולא כופר באלוהים כמו עמיחי, מתוך הרהורים לגבי שאלת קיומו, אלא בכלל לא נזקק לאלוהים כנקודת ייחוס, ועדיין קדוש?
השאלה הזו, שעלתה מבני הנוער בעצמם, האירה כל כך הרבה מקומות מוצלים, שנשחקים תחת גלגלי השגרה הישראלית, ואם אתה לא בן 16 אין לך סיכוי לשים לב אליהם.
מהי בעצם הזהות החילונית האידאולוגית? למה הבעלות על קבלת שבת היא דתית? איך קרה, והאם מוצא חן בעיניי יהודה עמיחי המנוח שהוא נחשב "של כולם"? איך מגדירים עצמיות יהודית בלי לגעת במוקשים כמו שבת, תפילה, אמונה, כפירה?
במטה של צו פיוס החליטו לעשות מעשה. צוות מדריכים נסע לירושלים, לבית המדרש "אלול" והסתגר בחדרים עד שיצא עשן לבן, או עמוד ענן, למי שחוגג, ויחד עמלו על תמהיל ייחודי ויצרו סידור משותף שיש בו לצד קבלת שבת אורתודוקסיות, את השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (שייך לכולם) את "קדיש חילוני" (החילונים מרוצים) ו"מזמור לדוד" – למסורתיים.
בתהליך החברות הישראלי, ניכס כל אחד מהשבטים המקומיים אייקון תרבות אחר: יום הזיכרון לחללי צה"ל – באחריות השבט הישראלי "הלבן". ברית המילה - של כולם, איך שומרים שבת - החרדים יחליטו.
למזלנו, הניכוס הזה ממש לא מובן מאליו עבור הדור הצעיר. משוחררים מהשנאות של המבוגרים, הפוליטיקה של הפרקטיקות הדתיות, ועצומות המשוררים, הם מנסחים מחדש את זהותם היהודית ועומדים על זכותם לתבוע אותה. הן בני הנוער הדתיים והן החילונים.
ההגדרות האנכרוניסטיות הן שמיכה שלא מכסה את כפות הרגליים, ומתוכה מבצבצות ציפורניים חדות. יש פה דור חדש ובטוח בעצמו. הוא רוצה להיות חילוני. או בוחר להיות דתי. ולא נזקק לייבא לעצמו נכסים תרבותיים ולגייר אותם. הוא מרגיש. מה שלא עובר את המסננות הדקות, לא יודפס על התודעה. וגם לא בסידור.
הכותבת הינה דוברת "צו פיוס"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם