וי-15 זה קצה הקרחון: הזרוע האמריקאית מגיעה רחוק
בארה"ב פיתחו כלים להכוונת ארגונים רדיקליים כדי לעצב את דעת הקהל בארץ. פרשת וי-15 היא רק זווית קטנה של מערכת ההשפעה האמריקאית בפוליטיקה הישראלית. אין מקום להשוואה בין זה לבין הניסיונות של ישראל להשפיע על הממשל האמריקאי
תומס פיקרינג היה פעם שגריר ארצות הברית בישראל ובכיר במחלקת המדינה האמריקאית. היום הוא הלוביסט של חברת בואינג שמנסה לשכנע סנטורים וחברי קונגרס כמה נחמד יהיה אם יתמכו בעסקיה למכירת מטוסים לאיראן. הוא מככב בכמה אימיילים בפרשה הידועה שהילרי קלינטון הזדכתה עליה לאחרונה. הוא גם היה מאותם אנשים שהאמינו שלארצות הברית יש יכולת לשלוט בדעת הקהל הישראלית, לפרק את הקואליציה בישראל ולארגן הפגנות המוניות.עוד כותרות ב-nrg:
מצעד הגאווה בבאר שבע בוטל: "חיזוק להומופוביה"
חוקרים: מריחואנה היא התרופה לאלצהיימר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על פי האימייל ששלח למזכירת המדינה דאז קלינטון, פיקרינג העריך שגם הפלסטינים וגם הישראלים לא יכולים להציע פתרון שיתאים לדרישות המינימום של הצד השני. מסיבה זו, הציע מהלך שובר שוויון, "ברוח גנדי", לא פחות. "מה שישנה את המצב ידרוש מאמץ גדול. נידרש להפגנות ולמחאות לא אלימות על מנת להחזיר את השלום לתודעה. נשים יכולות וצריכות להיות במרכז ההפגנות האלה. זה חייב להיות רק נשים".
דוחף למסע מחאות בארץ בנוסח הפגנות כיכר תחריר. תומס פיקרינג.
צילום: EPA
פיקרינג דוחף למסע מחאות בנוסח הפגנות כיכר תחריר בקהיר. אי אפשר לטעות בזה. בתכתובת מ-18 בדצמבר 2011, כעשרה חודשים לאחר נפילת נשיא מצרים, חוסני מובארק, וכשלושה חודשים לאחר דעיכת הפגנות המחאה בשדרות רוטשילד, הוא מציע לקלינטון את "שלום עכשיו" כהתחלה טובה ליוזמת ההפגנות שלו. אסור שייראה כאילו הממשל עומד מאחורי ההפגנות האלה, מבהיר פיקרינג.
פרשת וי-15, כפי שמתגלה בדו"ח הסנאט, רק מאשרת מידע קודם לגבי הארגון הזה, שהוא גוף חזית של "קול אחד" שנוהל מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית. מה שמעניין יותר היא האמונה המנחה את מדיניות החוץ האמריקאית, לפיה הללו יכולים להפעיל כוחות בחברה הישראלית ובממסדיה, ואף לשלוט בהם בפועל.
תכניתו של פיקרינג אינה, אם כן, הברקה אמריקאית חד פעמית. תכניות מסוג זה היו קיימות משך שנים בארגז הכלים האמריקאי. להערכתי, מאז מלחמת יום הכיפורים חיפשו האמריקאים דרכים לכוון, אם לא ממש לשלוט, באסטרטגיה הישראלית. המשברים הקיצוניים והתכופים שאליהם נקלעה ישראל בעידן גרעיני, הפכו אותה למסוכנת בעיניהם.
פרשת וי-15 רק מאשרת מידע קודם לגבי הארגון הזה. ארגון וי-15.
צילום: EPA
מקובל לחשוב שיצחק שמיר איבד את שלטונו, בין היתר, בגלל מעורבות של ממשל בוש האב והלחצים הכלכליים שהפעיל. כך גם ברור שהייתה מעורבות בוטה של הנשיא ביל קלינטון בבחירות של 1996. אך עדיין לא ידוע האם היו ראשי ממשלה אחרים בישראל שיורטו על ידי האמריקאים, מבלי שהללו יותירו מאחוריהם עקבות מפלילים.
המעורבות האמריקאית במדיניות הפנים הישראלית היא הרבה יותר עמוקה מארגוני חזית הפועלים לטובת הכרעה אלקטורלית. האמריקאים פועלים בשיתוף פעולה עם בכירים לשעבר במערכת הביטחון על מנת לקדם תכניות שלום ותכניות סרק של "סידורי ביטחון". הם פיתחו כלים להכוונת ארגונים רדיקליים כדי לטלטל את החברה הישראלית ולהביאה למקום הרצוי להם. וזאת לא פחות ממדינות האיחוד האירופי, שמושכות בחוטים באמצעות כמה ארגונים הנמצאים בכותרות.
האמריקאים ניהלו בליץ של מסעות שכנוע על מעצבי דעת הקהל. הטילים האיראניים.
צילום: AFP
כדי להבין את עומק ההשפעה, נבחן ציטוט ממאמר פרשנות מרכזי של אמיר אורן בעיתון "הארץ", שפורסם באוקטובר 2007, כחודש אחרי הפעולה האווירית בכור הגרעיני בדיר א-זור שבסוריה. אורן כותב כי לאור העובדה שאיראן לא נרתעת וממשיכה בפיתוח הגרעין שלה, "העימות בין השתיים בלתי נמנע אלא אם כן פעולה אמריקאית תקדים ותחצוץ ביניהן (בין ישראל ואיראן)".
עוד כתב אורן כי "בהקשר האיראני, ישראל מקווה למבצע אמריקאי אך מתכוננת לפי ההנחה שבוושינגטון לא יאזרו עוז להחליט עליו לבסוף. איראן אינה נרתעת מהתגרענות, מול ישראל שאינה נרתעת מפעולה כוחנית לנוכח סכנה הנחשבת בעיניה קיומית. האתגר מורכב. המשימה עלולה להיות דומה להפצצה בו ברגע של ברלין, פריז ולונדון, ללא הפתעה אסטרטגית. מורכב אבל אפשרי, ולדעת רוב ברור בצמרת הביטחונית – חיוני". בהמשך מציין אורן שהקדנציה של מאיר דגן, "רודן יעיל ומסוכן", נגמרת בנובמבר 2008, ו"הוא לא ירצה להעביר את המקל (...) לפני שיושלם הטיפול באיראן. בכך דומה לו שקדי".
אורן משקף עמדות מלב הממסד הביטחוני, וקשה לפעמים לדעת אם הוא נספח עיתונות בצה"ל או נספח צבאי בעיתונות. בכל אופן, ברור מהדברים שהוא עצמו רואה בתקיפה באיראן הכרח בל יגונה ומתייחס אליה בחיוב. ולפי הדיווח, האתגר בעיני הצמרת הביטחונית הוא אפשרי וחיוני.
היה נאמן יותר בנושא האיראני לממשל ברק אובמה מאשר לממשלת ישראל. מאיר דגן.
צילום: ראובן קסטרו
מה קרה, אם כך, בין 2007 ל-2010, ובין 2007 ל-2012? המערכת הפרשנית תקשורתית התהפכה עד כדי המלצה להפיכה צבאית נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולו רק כדי למנוע את התקיפה. זו נתפסה מאז 2010 כמהלך התאבדותי, ודגן שנשבע בתמונת סבו לפני הירצחו בידי הנאצים, נזכר לפתע במוראות מלחמת יום כיפור וצייר את מהלך ההתגרענות כבלתי דחוף. כל זאת, בזמן שקיבל הארכה בכהונתו לשלוש שנים נוספות.
אין ספק שהאמריקאים ניהלו בליץ תודעתי ובליץ של מסעות שכנוע על מעצבי דעת הקהל והצמרת הביטחונית. עד כדי כך, שדגן היה נאמן יותר בנושא האיראני לממשל ברק אובמה העוין מאשר לממשלת ישראל. כך, בכל אופן, דווח בתכנית עובדה, שבה העיד מול המצלמה מי שהיה ראש הסי איי איי, ומשך תקופה מסוימת שר ההגנה, ליאון פנטה. דגן ראה בחיסול הגרעין האיראני עניין חיוני וקיומי, אך פתאום הוא השתכנע שנתניהו ואהוד ברק רוצים לתקוף באיראן מסיבות פוליטיות.
לכן, פרשת וי-15 היא זווית קטנה על קצה הקרחון של מערכת ההשפעה האמריקאית בנבכי הפוליטיקה הישראלית. אין שום מקום להשוואה בין זה לבין הניסיונות הפתטיים של ישראל להשפיע על הממשל האמריקאי או על תוצאות הבחירות במדינה. איננו יודעים את הפרטים, אך השימוש של האמריקאים במקל הוא מדוד מאוד; והגזר שלהם מאוד מפתה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם