ראשי » חדשות » דעות

בין ליף ואזריה: למה המגזר הדתי לא התגייס?

הציונות הדתית לא הצטרפה למחאה החברתית של קיץ 2011, וגם לא למחאה הגורפת נגד היחס לחייל אלאור אזריה. הקשר בין השניים הוא חושים טבעיים בריאים

היו לציונות הדתית סיבות נהדרות להצטרף למחאה החברתית בקיץ 2011: הרי מי אם לא אנחנו שייכים למעמד הביניים, הכורע תחת נטל יוקר המחייה. למי אם לא לנו יש אחים ואחיות, בנים ובנות, שמסתכלים על עתידם הנדל"ני ולא ממש מצליחים לדמיין אותו מתממש. נציגינו הפוליטיים לא עסוקים כל היום במימון החברה שלנו, וטוב שכך. נגזר עלינו להיות חלק מהאוכלוסייה העובדת ומשלמת המסים, שכבר יותר מדי שנים לא רואה מספיק ברכה בעמלה - בדיוק הפרופיל של המפגין הקלאסי במחאה החברתית.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- האומץ של אייזנקוט, "הליברליזם" של השמאל
- אניסטון בהריון או לא? זה ממש לא עניינכם
- V15 זה רק רצה הקרחון: הזרוע האמריקאית הארוכה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אבל הציונות הדתית לא הייתה ברוטשילד. היא אולי קפצה לבקר ואפילו ניסתה להיות חלק מהמחאה, אבל מיד הרגישה בחושיה החדים שמשהו כאן לא בסדר. לא עזרו גם הניסיונות שנעשו מעל ראשו של המגזר לחבר אותו למחאה – דבר לא עבד.
 
הכעס מצד מארגני המחאה היה גדול. "אכפת לכם רק מההתנחלויות" - זה היה משפט ששמעתי יותר מפעם אחת כשבאתי יחד עם קבוצת עיתונאים לסיור במחנה האוהלים בשדרה התל-אביבית. האינסטינקטיביות הבריאה של המגזר פשוט לא נתנה לחיבור הזה לקרום עור וגידים בלי שהיה אקדח מעשן או הוכחות ברורות למטרות הנסתרות של מי שמשכו בחוטי המחאה.

בימים אלה מציינים בכלי התקשורת חמש שנים למחאה ההיא. לכל מי שפקפק עוד בזמן אמת, במרוצת הזמן באו העובדות והוכיחו שמנהיגיה דאז היו אנשי שמאל מובהקים. מעבר למטרה הראויה להוריד את יוקר המחיה, רצו אלה גם לשפוך את התינוק עם המים ולהביא להחלפת השלטון. שני מנהיגי המחאה שהגיעו לכנסת, איציק שמולי וסתיו שפיר, עשו זאת דרך מפלגת שמאל. מנהיגה שלישית, דפני ליף, חתמה בהיותה תיכוניסטית על 'מכתב שמיניסטים' שבו הצהירו החותמים כי הם "מסרבים להיות חיילים של הכיבוש".

היו לציונות הדתית סיבות נהדרות להצטרף לתומכיו של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. קודם כול כי השמאל התנפל עליו בחדוות זעם שמיד מעוררת את הרצון לעשות את ההפך. מדובר בחייל קרבי ומלא מוטיבציה, שנראה כמו ילד טוב שנקלע למצב ביש. כל מי שמנסה לרקוד 'מה יפית' מול ארגוני זכויות אדם בעולם מצא בו שעיר לעזאזל.

אבל הציונות הדתית לא התגייסה למען אלאור אזריה. יש כמובן דתיים – ובהם עיתונאים, מובילי דעת קהל ופוליטיקאים – שתומכים בחייל ובמאבקו, אבל ברור לחלוטין שלא מדובר במסה הקריטית של המגזר. הוכחה מוחשית ניתנה לכך ביחס שהוענק ברשתות החברתיות למיזם מימון ההמונים של משפחת אזריה, וזאת לעומת היוזמה הדומה למימון צורכי יהודה הישראלי, החייל הפצוע מ'צוק איתן'. הפיד הציוני-דתי געש ורעש במקרה השני, דחף, נרתם ויצא מגדרו להתגייס למשימה. במקרה של אזריה, הלהט היה הרבה פחות גדול - ומדובר באנדר-סטייטמנט.
 
כמו במקרה של מחאת האוהלים, גם במקרה זה יצא הזעם על המגזר. במקום "אכפת לכם רק מההתנחלויות" השתנה הפעם הנוסח, והפך ל"אכפת לכם רק ממתנחלים". הטענה הייתה שאילו אזריה היה חייל אשכנזי תושב השומרון, הציונות הדתית הייתה ממלאת את כיכר רבין בדרישה לשחרורו המיידי. מכיוון שמדובר בחייל מזרחי מרמלה, אמרו מי שאמרו, הכיפה הסרוגה שותקת.

משפטו של אזריה עדיין מתנהל, וחסרה בפרשה הזו זווית המבט שיש לנו בסוגיית המחאה החברתית. אבל קיים סיכוי לא רע בכלל שבסופו של דבר תתברר הפרשה באופן דומה: אין כאן עניין של מזרחים וספרדים, של חישובי רווח והפסד עמוקים מדי. אותו אינסטינקט טבעי שהוביל את רובנו להתרחק מרוטשילד, גרם לנו להדיר את רגלינו מההפגנות בעד אלאור אזריה.

חשוב לסייג שוב: עדיין לא עומדים מול עינינו כל הפרטים שמתבררים במשפט, ויכול להיות שבסוף יתברר שצילומי 'בצלם' הם פברוק ובישול המאה. אבל ממה שכן הצלחנו לראות בטלוויזיה, מהעובדות שמונחות מול כל אחד ואחת מאיתנו, המקרה הזה נראה פשוט מאוד - כמו חייל שפעל בניגוד לנהלים, לא יותר ולא פחות. לא מגיע לו משפט שדה, ולא ציון לשבח מאת הרמטכ"ל. שרים לא היו צריכים לצאת נגדו ולעמוד כחומה בצורה, ומצד שני אין שום צורך בחיבוק ציבורי למשהו שנראה כטעות בשיקול דעת, שאמור להיסגר במשפט משמעתי מול מפקד הגדוד.

כשתוקפים אותך משמאל ומימין, כנראה אתה במקום טוב באמצע. לפני חמש שנים יצאו נגד הציונות הדתית משמאל. במקרה של אזריה הגיעו המתקפות מימין.

בהחלט יכולה וצריכה להיות ביקורת על המגזר. הרבה יותר מדי פעמים אנו נוטים להתעסק בשטויות, להתבכיין ולבטוש ברגלינו כילד הדחוי שלא קלט שהוא כבר מבוגר ושהגיע הזמן שייקח אחריות. עוד לא הפנמנו מספיק את תפקידנו ההולך וגובר כמרכיב אזרחי שבלעדיו קשה מאוד לעשות דברים במדינה.

אף אחד לא יכול לומר מה היה קורה אילו הציונות הדתית הייתה מתחברת לכוחות המחאה, אם כי נדמה שגורלה במקרה כזה היה עשוי להיות אחר, מוצלח הרבה יותר. אבל יש מקרים שבהם צריך לקחת את הביקורת ולדחות אותה בשתי ידיים. הציונות הדתית לא הצטרפה למחאה החברתית לפני חמש שנים, ולא בגלל שהיא עצלה או שלא אכפת לה מאף אחד אחר חוץ מעצמה. היא פשוט הבינה - ומהר מאוד - מה עומד מאחורי המחאה הזו. היא לא נטשה את אלאור אזריה לגורלו בגלל שהוא מזרחי מרמלה, אלא היא חשה עמוק בפנים שמדובר בחייל שעשה טעות.

כציבור שחי על פלפולים והתבחבשות אינסופית, נחמד לגלות שלפעמים גם אצלנו יש דברים כל כך פשוטים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל