ישראל לא נערכת ליום שאחרי אבו מאזן
פרישתו הקרובה של אבו־מאזן לא צפויה לפעור חלל גדול, הכותרות הגדולות בעקבות מינוי הרב קרים לרבצ"ר הולכות ודוהות, והמינויים של ליברמן בתעשיות הביטחוניות עוברים למרות הביקורת
זו ההפתעה הכי צפויה שיכולה להיות: מתישהו בזמן הקרוב או הרחוק, כנראה הקרוב, יתייצב יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס על פודיום ויודיע שנמאס לו. הוא פורש מהחיים הציבוריים.
במערכת הביטחונית והמדינית של ישראל אין ספק שהיום הזה ממשמש ובא, והשאלה היחידה היא אם ישראל נערכת אליו בצורה כלשהי, והאם לאחר פרישתו של הראיס ישתרר כאוס ברחבי יהודה ושומרון. לכולם ברור שהעידן הנוכחי קרוב מאוד לסיומו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- האומץ של אייזנקוט, "הליברליזם" של השמאל
- אניסטון בהריון או לא? זה ממש לא עניינכם
- V15 זה רק רצה הקרחון: הזרוע האמריקאית הארוכה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נערכים או לא, היום שאחרי אבו־מאזן היה נושא מרכזי בסקירה הראשונה שנתן השבוע ראש השב"כ הטרי נדב ארגמן לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. ארגמן, חודשיים בתפקיד, התחיל את סקירתו בשצף של נתונים סטטיסטיים שאוששו את הטענה כי למרות הפיגועים הקשים בסוף חודש הרמדאן בשבוע שעבר, הרי שבהסתכלות ארוכת־טווח היקף הטרור נמצא בירידה עקבית. כל זה יכול להשתנות בבת אחת אם יהיה פיגוע קשה במיוחד או אירוע מצית רגשות בהר הבית בירושלים.
החלק היותר מעניין בנתונים הסטטיסטיים של ארגמן היה דווקא הפיגועים שלא קרו: 11 פיגועי התאבדות ו־10 פיגועי חטיפה סוכלו מאז תחילת שנת 2016. אפשר רק להצטמרר מהמחשבה איך החצי הראשון של השנה האזרחית היה נראה אילו רק חלק מהפיגועים האלה היה יוצא לפועל.
באשר לסוף עידן אבו־מאזן אמר ארגמן כי הפלסטינים כבר נמצאים ב"תקופת מעבר". הם לא מחכים לנאום הפרישה ולהליכה למדבר של אבו־מאזן, שרואה עצמו כבן־גוריון פלסטיני. גורמים ביטחוניים אחרים סבורים כי אבו־מאזן בן ה־82 עסוק כיום בעיקר בכתיבת נאומים שיצוטטו בערך על שמו בוויקיפדיה ובספרי ההיסטוריה, וזו הסיבה לנאומים המתלהמים שלו נגד ישראל לאחרונה על בימות שונות. הוא כבר אינו מתכנן מהלך מדיני כלשהו; גם יורשים פוטנציאליים בעיני עצמם או בעיני הציבור הפלסטיני מקצינים את התבטאויותיהם נגד ישראל כדי להגביר פופולריות.
אלא שבשטח, יחסי הרשות הפלסטינית וכוחות הביטחון הישראליים דווקא טובים בימים אלה, והמאבק באויב המשותף, חמאס, נעשה בשיתוף פעולה קבוע. גם המועמדים המובילים לרשת את אבו־מאזן, לפי הניתוח הישראלי, הם כאלה שיש להם לא מעט מכרים בישראל. למשל ראש הביטחון המסכל הפלסטיני לשעבר, ג'יבריל רג'וב, המבלה את שנותיו האחרונות כראש ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, היה מכונה בפי עמיתיו מכוחות הביטחון הישראליים "גבריאל רגב", בימים שלפני הרס מפקדתו במהלך האינתיפאדה השנייה לפני כ־15 שנה.
יריבו מוחמד דחלאן, המבלה את השנים האחרונות בדילוגים בין קטאר למדינות ערב אחרות, גם הוא חבר של לא מעט ישראלים, ומכיר היטב גם את שר הביטחון ליברמן. סיכוייו לרשת את אבו־מאזן אינם גבוהים במיוחד לאור העובדה שהוא עזתי ולא תושב יהודה ושומרון במקור.
גם מועמד שלישי שמוזכר כבעל סיכוי לרשת את אבו־מאזן, מאג'ד פארס, ראש המודיעין המסכל בגדה, בילה הרבה שעות בחברת ישראלים, תוך שתיית קפה עם הל בחדרים אפופי עשן סיגריות. העובדה שאף אחד משלושת השמות האלה או שמות אחרים שמוזכרים - למשל הפוליטיקאי הקשיש אבו־עלא, סלאם פיאד ואפילו האסיר מרואן ברגותי שעמד מאחורי רצח רחבעם זאבי - אינו בולט על פני האחרים, מלמדת כי אין מועמד מובהק ומוביל. גם מנגנון הבחירה לא ידוע; זה לא מפתיע כשמתברר שמוסדות הרשות הפלסטינית אינם נערכים לבחירות כבר שנים, ושמועצת תנועת פת"ח אינה מתכנסת.
האם בישראל חוששים מכאוס או מעלייה של חמאס ביהודה ושומרון ביום שבו אבו־מאזן יפרוש? נראה שלא ממש. ככל הנראה, המלחמה המשותפת נגד חמאס תשמר את הקשר של הרשות עם ישראל גם ביום שאחרי פרישת "הזקן". גורמים בצה"ל טוענים כי בפיקוד המרכז עוקבים אחרי ההתפתחויות ברמאללה, לא יותר מכך. לפיקוד המרכז אין שום תוכנית מבצעית לפעולה ביום שבו ההפתעה הכי צפויה תתרחש והפרישה תהפוך רשמית.
בשטחי יהודה ושומרון עצמם, כוחות צה"ל, השב"כ ומשמר הגבול אינם מתעסקים בפוליטיקה פלסטינית. מבחינתם, השגרה היא רצף בלתי פוסק של מעצרים וסיכול פיגועים, והשבוע האחרון היה עמוס במיוחד במבצעים כאלה: כתגובת־נגד לפיגועי השבוע שעבר תוגברו הכוחות בשטח, נסגרו צירים ובוצעו עשרות מעצרים בכל לילה.
אחת הפעולות המשמעותיות השבוע בצה"ל הייתה החלטה על שורת מינויים בעשרות תפקידי מפתח - כולל פיקוד על האוגדות המרכזיות, ורצף אירועים לציון עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. באירוע המרכזי שנערך בגלילות בהשתתפות סגל הפיקוד מודל 2016, דיברו גם שר הביטחון והרמטכ"ל של 2006, עמיר פרץ ודן חלוץ. נשא דברים גם הרמטכ"ל הנוכחי איזנקוט, שהיה אז ראש אגף המבצעים.
אבל עם כל הכבוד ללקחי "לבנון השנייה", מה שבאמת העסיק את צה"ל היה מבוכת הפרסומים סביב התבטאויות הרב הצבאי הראשי המיועד, הרב אייל קרים, שהחלו באתר 'כיפה' והפכו למדורה בעיתון 'ידיעות אחרונות'.
צה"ל טיפל בפרשה התקשורתית בדרך המקובלת מבחינתו: קודם כול הוחלט למנות את קרים למרות הסערה. אחר כך נעשו הצעדים המתאימים - קרים הוזמן לשיחה בארבע עיניים אצל איזנקוט ו"הביע צער" אם מישהו נפגע מדבריו בעבר, במיוחד לגבי שירות נשים ולגבי הומוסקסואלים. אחר כך התגייס הצבא האנונימי של המפקדים כדי לספר שבשנותיו הארוכות ברבנות הצבאית התגלה הרב קרים כאיש נאור ללא צל של ספק. האם ה"טיפול" המקובל יספיק כדי להחליק את המינוי בדעת הקהל? נראה שכן. טבען של סערות קיץ תקשורתיות הוא להתייבש ולגווע.
מי שממשיך לא להתרגש מסערות תקשורתיות הוא שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן. בזמן שהשר המתפטר משה יעלון מכלה את זמנו באינספור אירועים טקסיים (למשל, השבוע היה אורח באירוע לציון יום הצבא היפני בבית שגריר יפן), ליברמן כובש לו נחלות בממסד הביטחוני.
בימיו הראשונים בתפקיד נדמה היה כי הוא נכנס אליו בחיל וברעדה, והוא אף פעל לגבש צוות יועצים של אנשי ביטחון בדימוס. ה"מטבחון" הזה לא קם בסופו של דבר, והמאמצים להקימו פסקו מיד כשהתברר שליברמן נכנס לתפקידו בתנופה וכי מערכת הביטחון מתמסרת לפיקודו.
נראה שליברמן העריך מראש שהמינויים שעליהם החליט בתעשיות הביטחוניות יעוררו ביקורת ציבורית, אבל הוא לא ממש מתרגש מכך. "מסע הכיבוש" החל במינוי יאיר שמיר, שר החקלאות לשעבר מטעם ישראל ביתנו, לעמוד בראש דירקטוריון התעשייה האווירית. זהו מינוי הגיוני שעבר חלק, לאחר סיום כהונתו של היו"ר הקודם רפי מאור.
מינוי השר הנוסף לשעבר, יצחק אהרונוביץ', ליו"ר התעשייה הצבאית, כבר עורר יותר סימני שאלה לאור העובדה שברזומה של אהרונוביץ' אין שום קשר לתעשייה הביטחונית או לטכנולוגיה ביטחונית. הוא נתפס כמי שיעביר בקלות את הליך ההפרטה של תעש ומכירתה לידי אלביט מערכות.
השיא הוא המינוי של השר השלישי לשעבר, עוזי לנדאו, ליו"ר דירקטוריון 'רפאל', שכבר מעורר התנגדות של ממש בהנהלה, וחבריה אף הוציאו מכתב נגד המינוי. עם זאת, יש סיכוי סביר שהמינוי יעבור ויאושר, וליברמן ישלים בכך השתלטות מהירה מאוד על שלוש תעשיות ביטחוניות ממשלתיות, שמעסיקות יחד 30 אלף עובדים בעלי עוצמה פוליטית לא מבוטלת.
אקו"ם