סערות קרים ולוינשטיין: רבנים, העולם השתנה
לא ניתן להעתיק את מציאות התורה לימי חיינו כפשוטה. כיום ניתן לפרש את החוקים לאור התפיסה ההומניסטית הרווחת. מה שמובן טבעית לרוב המוחלט של בני הציבור הדתי, וכנראה גם לרוב המוחלט של הרבנים, לא מועלה על דל שפתיהם באופן רשמי
באופן אישי, התחביב העכשווי לנבור בהתבטאויות העבר של מועמדים לתפקיד כלשהם בתקווה למצוא שם "פנינים" שיסכלו את המינוי, אינו חביב עליי. כל אחד מאיתנו אמר במשך השנים דברים שהוא מתחרט עליהם, ואולי עוד בזמן אמת.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הפלסטינים לומדים מהסחטנות של חברת החשמל
- אללה איתם: הדתיים בטורקיה ניצחו את החילונים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שהמקרה של הרב אייל קרים, שמונה השבוע לתפקיד הרב הצבאי הראשי, שונה משתי סיבות: ראשית, האמירות שלו אינן בגדר הבעת דעה בלבד, אלא הן פסיקת הלכה, שלכאורה מחייבת את כל שומעיה. שנית, בניגוד למקרים אחרים, שבהם אין קשר בין ההתבטאויות הפסולות לתפקיד שהאדם אמור למלא, במקרה זה בוודאי יש לדבריו של קרים רלוונטיות לתפקידו החדש.
לכן, מלכתחילה נראה שמינויו של הרב קרים לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא שגוי. צריך לזכור בהקשר זה שלחלק מהתבטאויותיו היה גם הקשר אידיאולוגי, ולא רק הלכתי. כך למשל, הוא לא הסתפק בציטוט האיסור ההלכתי על עדותן של נשים, אלא סיפק הסבר מהותי על השאלה מדוע האיסור הזה אמור להיות תקף גם כיום: "אופיין הרגשני אינו מאפשר להן לעמוד בחקירות שתי וערב". בנוסף, הוא לא הסתפק בציטוט האיסור ההלכתי על יחסים הומוסקסואליים, אלא גם הסביר שמדובר באנשים "חולים". זאת, כאשר בין חיילי צה"ל שהרב קרים אמור לשרת מצויים גם נשים וגם הומואים.
עם זאת, לאחר שמינויו קיבל הסכמה ואף אשרור של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, נראה שעיקר השיח הציבורי בנושא צריך להתמקד לא בקרב מאסף לסיכול של המינוי בדיעבד - למרות שהדבר אפשרי ואף לגיטימי - אלא בבחינת דרכו של קרים בתפקיד בשבע עיניים. בעיקר הדברים אמורים ביחס להתחייבותו להקפיד במילוי תפקידו לכבד כל אדם, וגם כל מתגייס ומתגייסת.
הסיבה לכך אינה רק סלידה ממסעות צלב אישיים, אלא גם משום שהבעיה העיקרית שמעלה המינוי בסופו של דבר אינה אישית - היא נוגעת לכלל דמותו של עולם התורה והרבנות - כפי שאפשר ללמוד מן העובדה שבסוף השבוע האחרון, יום לאחר פרסום דברי קרים, נחשף שגם הרב יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הגדיר את ההומואים שוב ושוב כ"סוטים". השאלה העקרונית שצריכה אפוא לעלות לדיון היא: כך למשל, כיצד מתמודד עולם התורה עם העובדה שמציאות חיינו שונה במלוא מובן המילה מזו שבה עוצבו דיני התורה במקור?
במציאות ההיא, שבה נשים שבויות היו חלק טבעי מ"שלל המלחמה" וממילא נאנסו כעניין מובן מאליו, אפשר היה לראות בדין "אשת יפת תואר" עיכוב הומניסטי מסוים של האונס – לפחות עד שהשבויה תספיק להתאבל ולהיפרד נפשית מעולמה הקודם. אבל במציאות ימינו, אונס שבויות הוא דבר שלא יעלה על הדעת בחברה מתוקנת. לא במקרה החברות שבהן הדבר עדיין מתרחש נחשבות הבהמיות ביותר בעולמנו.
פעם, בהרצאה לפני קבוצה דתית, עשיתי ניסיון: ציטטתי את ההלכה מ'משנה תורה' לרמב"ם בהלכות אישות, פרק י"ג, הקובעת שבעל צריך להקפיד על כך שאשתו לא תצא מביתה יותר מפעם-פעמיים בחודש. שאלתי את השומעים כיצד הם מתייחסים להלכה הזו, לאור העובדה שגם הציבור החרדי מעודד כיום את נשותיו לצאת מהבית מדי יום כדי לפרנס את הגברים הלומדים ב'כולל'. התשובה האינסטינקטיבית הייתה: מדובר במציאות אחרת.
את התשובה הטבעית הזו מרגיש כמעט כל אדם דתי, כשהוא חושב על העתקת דיני התורה כפשוטם למציאות ימינו. הוא מבין שאין לסקול מחללי שבת, ואין להעניש נשים החשודות בניאוף בשתיית מי סוטה, וגם אין רלוונטיות עכשווית לדין "אשת יפת תואר". אבל "ליבא לפומיה לא גליה": מה שמובן טבעית לרוב המוחלט של בני הציבור הדתי, וכנראה גם לרוב המוחלט של הרבנים, לא מועלה על דל שפתיהם באופן פורמלי – אם מחשש להאשמה ב"רפורמיות" או, מה שמסוכן יותר במקרים מצומצמים אבל מסוכנים יותר, מתוך אמונה או תקווה שאולי בכל זאת ניתן להחיות את העולם ההוא.
פרשת קרים צריכה אפוא דווקא לחדד את ההכרה בצורך להתייחס, לתרגם ולפרש את חוקי התורה לאור מציאות ימינו, ובעיקר לאור התפישה ההומניסטית, הרווחת המעלה על נס את כבוד האדם באשר הוא.
ועוד הערה חשובה: מתוך אותו אינסטינקט טבעי, רוב מוחלט של בני הציבור הציוני-דתי היו בוודאי פוסקים ומדברים אחרת מקרים. זה לא הפריע לרבים מהם להתגייס השבוע למענו, רק משום שהוא מותקף על-ידי "השמאלנים". זה חלק מהאסון הנורא שהולך ומחריב את השיח הציבורי בישראל: יותר ויותר עמדות נקבעות לא לגופו של עניין, אלא לגופו של הטוען. באופן פרדוקסלי, זה רק מחזק את אותם אנשי שמאל חילוני שממילא סבורים ש"הרבה דתיים חושבים כמו קרים".
אקו"ם