הנאורות הגרמנית: הבו לנו פליטים
שיטוט בלייפציג חושף: הבריטים והגרמנים משתמשים במינוח שונה לגל המוסלמים ששוטפים את היבשת, אבל כולם מעוניינים להטביע את עצמם בצדיקותם
הנחיתה בגרמניה, לאחר שהות של כמה שבועות בבריטניה, חשה כמו הלם תרבותי עצום. הייתה זו הפעם הראשונה שחוויתי תחושה כזו, כאילו גרמניה הייתה חלק מעולם שונה לחלוטין. האם זה רק אני, או שגרמניה השתנתה כשנעדרתי ממנה?
למען האמת, בריטניה עצמה עוברת סוג של מהפך. לא הייתי באנגליה כמה עשורים, ובריטניה שחוויתי בשבועות האחרונים הייתה שונה מזו שהכרתי בעבר. כמעט בכל מקום שבו נסעתי בבריטניה ראיתי נשים עוטות חיג'אב או ניקאב – דבר שלא ראיתי בימי קדם.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- "הומואים חולים" "סוטים": רבנים, העולם השתנה
- בדרך לדיקטטורה? הדבר הכי טוב שקרה לארדואן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מתוך סקרנות טהורה, כמובן, הלכתי למסגד הגדול במזרח לונדון בשביל להתוודע מיד ראשונה לאנשים מכוסי הראש. פגשתי שם אישה שמלמדת נערות אסלאם, והיא דיברה איתי על סוגיית "ההגירה" בבריטניה, ועד כמה חשוב לשרש "מהמסגדים שלנו את אלה שבאים לכאן ומזדהים עם דאעש".
שימו לב למילה "מהגרים": בגרמניה אנשים לא אומרים "מהגרים", אלא "פליטים". ובשונה ממהגרים, פליטים הם עניין גדול. כל מי שאני פוגש בגרמניה מדבר איתי על הפליטים. יש כאן מי שמודאגים באופן קיצוני, אני מגלה, מכך שאנשים כהי עור יזהמו את הרחמים של בלונדיניות נאות. זה עיקרון מעניין, אני מוכרח להודות.
אנשים אחרים, שרובם מגדירים את עצמם תומכי שמאל, לא יכולים לחשוב על דבר טוב יותר בחיים מ-10 מיליון נשים ואנשים כהי עור החוגגים ברחובות גרמניה עם דרכונים גרמניים. זה עיקרון מעניין נוסף, אני סבור. אחרים, ובמיוחד אלה שרואים את עצמם חלק מהמעמד המשכיל, מטיפים בפניי שגרמניה מוכרחה לקלוט "פליטים" בגלל "החוקה הגרמנית שלנו", ומכיוון שזה "דבר מוסרי שיש לעשותו". במילים אחרות, כל המדינות האחרות אינן מוסריות.
באופן אישי, ומכיוון שאני שוהה בגרמניה לעתים תכופות, הייתי שמח שיהיו יותר סורים, פלסטינים ולובים בארץ זו, בשל העובדה שאני מחבב ערבים, את תרבותם, את המוזיקה והאוכל שלהם. מצד שני, אני לא כל כך בעניין של אפגנים ופקיסטנים. אני מצטער. אני לא מבין את השפה שלהם, ואני לא כל כך אוהב את המזון שלהם. במילים אחרות, אם זה היה תלוי בי – הייתי מאכלס את המדינה הזאת בערבים, ושולח בחזרה את כל השאר. זה הגיוני לגמרי, לא?
אני מנסה לשכנע כמה גרמנים בנכונות הרעיון שלי, וכולם, ללא יוצא מהכלל, מתרגזים עליי מאוד. מעולם לא ראיתי גרמנים שצועקים עליי בקול רם כך, כשהם חושפים פרצוף אדום יותר ממשקה 'בלאדי מרי', ולכן אני רץ לחפש מחסה מכל הגרמנים הזועמים הללו.
אני הולך ליריד ספרים בלייפציג. אני בטוח ששם אנשים ידונו ברעיונות תרבותיים נשגבים, ואיש לא יתעסק ב"פליטים". ובכן, לא בדיוק.
בערב הפתיחה של היריד, בורקהרד יונג, ראש העיר לייפציג, אומר לנו ש"הבעיה שלנו אינה הפליטים, אלא גזענות". הדוברים שבאו אחריו, שכוללים את ראש ממשלת סקסוניה ונשיא הבית העליון של הפרלמנט הגרמני, סטניסלב טיליץ' (אני לא מאמין שהוא עדיין נמצא בתפקידו. ראיינתי את הפוליטיקאי המניפולטיבי הזה לפני שנים רבות, ולא חשבתי שהוא ישרוד עוד מערכת בחירות – אבל הוא עדיין בסביבה), אומרים דברים דומים. יריד הספרים, כך מתברר לי באטיות, הוא מקום ההתאספות לצדיקים שטוענים כי קליטת "הפליטים" היא מהות הדמוקרטיה. מה יש בדיוק לדמוקרטיה עם הפליטים? אל תשאלו אותי.
הקהל, אוהבי ספרים ותרבות שהיו לבושים היטב, הריעו לדוברים. מדוע הם הריעו? אני לא יודע. וכך בהמשך הערב אני מדבר עם אחת מהם, ספרנית, שאומרת לה כי חשוב לה מאוד להניח לכל הפליטים בעולם להיכנס לגרמניה, ושלמרבה המזל בעלה מסכים עמה בנקודה זו. מה היה קורה אם בעלך לא היה מסכים איתך, אני שואל אותה. "היה זה קשה בשבילי להישאר איתו", היא עונה. היא הייתה מנסה לשכנע אותו בטעותו, מוסיפה האישה, אבל אם הייתה כושלת לשכנע אותו – היא הייתה עוזבת אותו. אף בריטי, אני נשבע, לא היה מבין את זה.
אני מדבר עם אוהבי ספרות אחרים, ומוצא שהם אוהבים פליטים הרבה יותר מספרים. תנו להם, שיהיה.
אני עוזב את לייפציג ונוסע להמבורג, שבה אני מכיר כמה אנשים – רובם מהסוג ה"פרוגרסיבי": סופרים, עיתונאים, אמנים, מחנכים ואוסף נאה של אינטלקטואלים מכל הסוגים והגוונים. הייתי סבור שהכרתי אותם היטב, אבל כמה שטעיתי.
מתוך סקרנות אני מבקש מהם לחלוק עמי את דעתם מדוע גרמניה קולטת יותר פליטים מכל מדינה אחרת, ומיד הם הופכים לחיות מייללות. איך אני מעז, הם מבקשים לדעת, לבקר אותם כאשר הם עושים דבר כה נפלא? ואין זה משנה כמה פעמים אני אומר להם שאני לא "מבקר" אותם, ושאני פשוט מעוניין לדעת – הם עדיין יוצאים מכליהם. הם רוצים את "הפליטים", וזהו. ואם אני מפקפק בכך, הם מכריזים בקול, או אז הוכחתי את עצמי כממזר אנוכי וכארי ארור. זה כל מה שאני צריך בחיים: להיות ארי.
אני מנסה להרגיע אותם, ואומר להם שאני לא יכול להיות ארי אפילו אם אנסה – אבל הם פשוט לא מקשיבים. הם מתעקשים שאכיר בגדולת העם הגרמני – הם עצמם – על שפתח את שערי המדינה ל"פליטים". בקצרה: הם רוצים שאומר שהם הגדולים ביותר.
אני מעוניין לדעת מה גורם להם לאהוב כל כך את הפליטים, ושואל אותם אם הם פגשו למעשה "פליט" אחד או שניים, או אם דיברו עם אחד או אחת מהם. ובכן, זו לא הסוגיה, הם צורחים לעברי.
בתום זמן מה, ולאחר שהשתלטו על עצמם, הם אומרים לי ש"לנו, הגרמנים, יש מחויבות גדולה יותר לפליטים מכל אחד אחר". מדוע? "בגלל ההיסטוריה". הגרמנים שלי, כך נראה לי, זקוקים ל"פליטים" יותר משהפליטים צריכים אותם.
בהתחשב בעובדה שאני לא באמת ארי – ועוד יהודי, נוסף על כך – אני אומר להם שאין ביכולתם להמשיך לחיות את שארית חייהם עם הצל הזה של ה"היסטוריה". הם נרגעים כשהם שומעים זאת ממני, חלק אפילו מזילים דמעה או שתיים. הם נוגעים בי, ואני לא מוציא מילה נוספת מפי. השעות חולפות, ואנו נפרדים לדרכנו.
הימים חולפים גם הם, ופיצוצים – מעשה ידיהם של כמה מוסלמים בלגים – מזעזעים את בריסל. רבים מתים, ורבים אף יותר נפצעים.
בגעגועיי לבריטניה, אני בודק את רשת 'בי-בי-סי' בשביל לראות מה מתבשל בארצה של הוד מעלתה בימים אלה, וזה מה שאני קורא: "אדם נעצר בחשד להסתה לשנאה גזענית לאחר שלכאורה העלה ציוץ בתגובה למתקפות בבריסל. בציוץ נכתב: 'התעמתי עם אישה מוסלמית אתמול בקרוידון. ביקשתי ממנה להסביר את (מה שקרה) בבריסל. היא אמרה: 'אין לזה דבר איתי' – תגובה צבועה למדי'". על פי אתר 'מטרו' הבריטי, אדם זה "הואשם כעת בהסתה לשנאה גזענית".
בריטניה, אני מבין כעת, מעוניין להיות צדיקה אף היא. איזה תירוץ היסטורי יש לבריטים? ובכן, בואו לא ניכנס לשם. עם זאת, יש לי עוד שאלה אחת: האם הפליטים, או המהגרים, יודעים לאיזו יבשת משוגעת הם מכניסים את עצמם?
אקו"ם