הכישלון של לבנון השנייה התחיל בנסיגה הבהולה
זמן רב לקח לי להשתחרר מתחושת התסכול בשל הגדיעה של המהלך המשמעותי וההיסטורי שלו הייתי שותף בלבנון. הקשר בין הבריחה עם הזנב בין הרגליים למלחמת לבנון השנייה - ברור באופן מובהק. והלקח פשוט - אין פתרונות קסם
כחייל סדיר ביחידת עורב גולני יצא לי לשרת בלבנון קרוב לשנה מתוך שירות משמעותי של שלוש שנים. שירתתי במוצבי צה"ל 'ריחן' ו'עיישה'. שניהם בגזרה המזרחית של לבנון. לפני עלייתי ללבנון לקחתי איתי מצלמת וידאו שקניתי בזמנו דרך 'המכרז של המדינה' כדי לתעד את ההיסטוריה שאנו, החיילים הצעירים עוברים בכל רגע.וכך, עם המצלמה ביד אחת וה-M16 ביד השנייה הסתובבתי בלבנון. המצלמה אפשרה לי להביט מהצד ולעבד את המציאות המטורפת שחיילי צה"ל בני 18 חווים - באופן מרוכך יותר.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הנאורות הגרמנית: הבו לנו פליטים
- לא מיעוט: האנשים שחושבים שמזרחים הם גזע מפגר
- "הומואים חולים" "סוטים": רבנים, העולם השתנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יומן מלחמה. ''לעבד את המציאות המטורפת שחיילי צה''ל בני 18 חווים - באופן מרוכך יותר''.
צילום מסך: מתוך יומן מלחמה של נבו כץ
לבנון עבורי ועבור חבריי לצוות, היא קודם כל מדינה יפיפייה. אני נזכר שלאורך כל השהייה שלי במוצב התרשמתי מההרים הדרמטיים, מירוק העד של העצים והצמחייה ובעיקר מהנוף המשכר. אך מתחת למראה הפסטורלי כולנו ידענו שהכל נפיץ ובשנייה אחת המציאות עלולה להפוך לחלום בלהות.
יום אחד אמר לנו המפק"צ (מפקד הצוות) שמפקד יק"ל (יחידת קישור ללבנון) תא"ל ארז גרשטיין עומד לפגוש אותנו ולשוחח איתנו. הברקנו את כל המוצב והתכוננו לבואו, כולם היו יראים מפניו וכשפגשנו בו הבנו מדוע. קשוח, נחוש וישר. בתחילת השיחה הוא פתח בשאלה סתמית כביכול אך היא למעשה הבסיס לכל: מדוע בכלל אתם ואני נמצאים פה, בריחן ובדרום לבנון? דממה השתררה בחדר התדריכים ואז גרשטיין ירה ואמר באופן ברור "אנו נמצאים בלבנון כדי להרחיק את העימות מקו הגבול כדי שמעבר לגדר בקריית שמונה ילדים יוכלו ללכת בבטחה לגן". לאחר מספר חודשים, על אותה אדמת לבנון הארורה, נהרג תא"ל ארז גרשטיין ז"ל.
השגרה שחזרה על עצמה במוצב הייתה הסכנה הכי גדולה עבורנו – הכנות, אימונים, יציאה למארב, חזרה למוצב, מנוחה וחוזר חלילה. לא ידענו מה יילד יום ומתי אנחנו מתקפלים לגמרי מאדמת לבנון. סימן השאלה הגדול הזה קינן לכולם בראש וגרם לנו לחשוב לעומק על החשיבות בעצם המצאתנו בלבנון.
האווירה הייתה מוזרה, מצד אחד התנהלנו כרגיל אך מצד שני הרגשנו שמשהו מתרחש מתחת לפני הקרקע. לילה אחד יצאנו כבכול לילה למארב, עמוסים בציוד ובתחמושת, צעדנו לנקודה שבה אנחנו תעתדנו לשהות 72 שעות כדי לאתר מחבלים ומשגרי טילים. הדרך הייתה גיהנום, מעבר למשקל, תוואי השטח היה קשה להליכה. כמו תמיד כולנו היינו דרוכים, צעדנו בטור כל אחד עם מחשבותיו מתחת לקסדה. הגענו בשלום לנקודה והתחלנו להיערך לשהייה. פתאום עלו מולנו בקשר והודיעו למפק"צ כי עלינו לשוב על עקבותינו בחזרה למוצב עיישה כי צה"ל בעצומה של נסיגה.
נסיגה מלבנון. ''הנסיגה מנקודת מבטי ככחייל פשוט לא נראתה לי בכלל''.
צילום: AFP
כולם ללא יוצא מן הכלל היו המומים ומבולבלים מהסיטואציה. בקשר חזרו שוב ושוב על כך שחייבים להגיע במהירות למוצב ומשם לארץ. את הדרך חזרה עשינו במהירות שיא כפי שפקדו עלינו ולפני שהגענו למוצב עצמו, התפצל הכוח לשניים כדי שבמידה ויירו עלינו לא כולם יפגעו. שנייה לאחר שהתפצלנו נורתה רקטה שנפלה בין שני הכוחות. עשן סמיך ואש עלו מהאדמה, כל כוח חשב שהכוח השני נפגע, אך לאחר שהגענו למוצב התברר שבנס אף אחד לא נפגע.
לאחר מספר רגעים במוצב עלינו על 'המרצדסים' ושבנו למדינת ישראל. לפני רגע כולנו ישבנו במארב וכעת כולנו חזרה בישראל. המצלמות לא הפסיקו לצלם והעיתונאים לא הפסיקו לשאול שאלות - כולם עטופים בדגלי ישראל ובתחושת "היי", מחייכים ושמחים שהשארנו את לבנון מאחור.
אומנם הגענו בשלום ואף חייל לא נהרג במהלך הנסיגה אבל המחשבות כרסמו מבפנים. הנסיגה מנקודת מבטי ככחייל פשוט לא נראתה לי בכלל. הפריעה לי הדרך שבה נסוגונו. הרגשתי שברחנו עם זנב בין הרגליים.
לי באופן אישי ברור הקשר בין הנסיגה מלבנון למלחמת לבנון השנייה. כמו שברור לי הקשר בין ההתנתקות למבצעים: עפרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. כשעושים מהלך משמעותי ודרמטי באופן חד צדדי התוצאות קשות ומסבכות אותנו עוד יותר בהמשך.
הרבה זמן לקח לי להשתחרר מתחושת התסכול למהלך משמעותי והיסטורי לו הייתי שותף. והלקח ברור - אין פתרונות קסם. היות ויש לנו אויבים מרים - היזבאללה מצפון, וחמאס מדרום, אין אפשרות להגיע להסכם ובטח שלא לעשות מהלך חד צדדי שיפגע בכולנו. כשאין שניים לטנגו אז פשוט מוותרים על הריקוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם