5 שנים למחאה החברתית - התקווה בפריפריה
חמש שנים לאחר פרוץ המחאה ברוטשילד, יצאה צעדת השוויון מירוחם, עם יהודים וערבים, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, במאמץ ממוקד לטובת ילדי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. זו אש טובה ומחברת שתביא לשינוי עומק בחברה הישראלית
לפני חמש שנים, ב-14 ליולי, הייתי עסוק בהשקה של קמפיין חברתי. הקמפיין היה לטובת חיזוק הדמוקרטיה, מול מגמות חקיקה שמרניות, שכבר אז החלו. באוזן שנייה שמעתי איך המאהל ברוטשילד מתחיל להתרומם. כעבור תשעה ימים כבר השתתפתי בהפגנה שהייתה כמו ימות המשיח בשבילי. אלפים רבים של מפגינים זועקים בעד "צדק חברתי", שעד אז היה כמו שפה פנימית שלנו, פעילים וארגונים בתחום.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הנאורות הגרמנית: הבו לנו פליטים
- היוצאים בשאלה הם ההבטחה הגדולה של ישראל
- נפתלי בנט, למה שתקת בפרשת הרב קרים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו ]
חמש שנים אחרי וחוק העמותות אושר בכנסת, אולי תגובה מאוחרת להתחזקות החברה האזרחית מאז קיץ 2011. לצעדת השוויון מירוחם הגיעו אלפים, רחוק מחצי המליון שהשתתף ב"צעדת המליון" בתחילת ספטמבר. והוויכוח "האם המחאה החברתית מתה?" נראית רחוקה כרחוק שדרות רוטשילד מירוחם או מקפה "חברותא" בקרית שמונה, שנוסד על ידי אנשי מאהל המחאה בעיר.
על התודעה לא אתווכח. היה לי תפקיד מרכזי בחיבור החברה האזרחית לרוטשילד, לוינסקי ושכונת התקווה. כמו גם לאשקלון, נתניה, באר שבע, ואינספור מאהלים אחרים. בעייני המופת המרכזי של מחאת 2011 לא היו הפגנות הענק המרגשות, אלא המאהלים, מרחבים ציבוריים של מפגש קהילתי לא ממוסחר, של קבוצות וקהילות שמגששות לשיח הנוגע לשאלה איך מייצרים חברה שתשרת את כולנו, כקהילות, משפחות ופרטים, באופן משופר ומחובר בהרבה.
במובן זה, מחאת 2011, היתה מופת אמיתי, אבל המשך - המשך לואדי סליב, הפנתרים השחורים, מחאת המאהלים של שנות התשעים ושנות האלפיים וגם של כיכר תחריר ושל תנועת המחאה הספרדית. במונחי מדיניות היא גם היתה מופת. מופת פוליטי למיסמוס התזזית והלחץ האמיתיים שהיו במערכת בחודשי קיץ 2011.
התוצאות, ברמת המדיניות, היו ועדת טרכטנברג, שזכתה ליישום קלוש, עד לא קיים. בנוסף, אינספור רפורמות דיור, שלא הביאו לשינוי במגמות עליית המחירים, ושתי מפלגות מרכז חדשות שתפסו את מקומן בכנסת.
כשבוחנים לעומק את צעדי המדיניות העיקריים שקודמו, חינוך חינם לגילאי שלוש ומעלה, והפחתת מחירי הדיור הממוצעים, קל להבין שהם כוונו למעמד בינוני החי במרכז. אשכולות נמוכים זכו לחינוך חינם מגילאי שלוש עוד לפני פרוץ המחאה. מה שלא מפריע, אגב, עד היום לחיסרון של מאות מבנים באוכלוסיות המוחלשות ביותר בפריפריות, בעיקר בדואים וחרדים. מחירי הדיור הממוצעים, כמו גם מיזמי מחיר למשתכן, מדלגים גבוה מעל למאות אלפי משפחות החיות בשכונות מוחלשות, בריכוזי דיור ציבורי ועוני, שלא זכו לכל רפורמה שתשפר את מצבם הקשה.
המספרים הגדולים ומגמות הפערים גם הם לא השתנו. פערי הבריאות בין מרכז ופריפריות גדלו והגיעו, בשורה התחתונה, ל-4-5 שנות חיים. אחוזי זכאות לבגרות הגיעו למספרי של 12.5% באשכולות הנמוכים למול קרוב ל-90% באשכולות גבוהים. פערי השכר מגיעים לפי ארבעה וחמישה, ושיעורי האבטלה במצב דומה.
מחאת 2011, לצד ההתעוררות הציבורית הרחבה והחשובה שהיא הביאה, חשפה באופן עמוק את פערי המעמדות והגיאוגרפיה הישראלית הקשה. יש מי שהיא הביאה לכדי ייאוש ופוליטיקה סקטוריאלית. יש גם מסקנות אחרות.
חמש שנים לאחר פרוץ המחאה ברוטשילד, יצאה צעדת השוויון מירוחם, עם יהודים וערבים, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אנשי עיר וכפר, במאמץ ממוקד לטובת ילדי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. זו אש טובה ומחברת שתביא, בעיתה, לשינוי עומק בחברה הישראלית.
אקו"ם