לשחרר את קצב: כלא הוא פס ייצור לעבריינים
גם אדם שנכנס לכלא נורמטיבי, יצא ממנו עבריין, ואדם שנכנס עבריין, יצא ממנו עוד יותר מסוכן לחברה משנכנס. החזרתם למוטב של עבריינים ושיקומם הם לא ״טובה״ שאנחנו עושים להם, אלא טובה שאנחנו עושים לעצמנו. חייבים לשנות את שיטת הכליאה
3 מיליארד ש״ח הוא הסכום שאותו המדינה משקיעה בתפעול בתי הכלא. אסיר בישראל עולה למשלם המיסים כעשרת אלפים שקל בחודש. הסכומים האסטרונומיים האלה, ללא ספק היו מצדיקים את עצמם אם בתי הכלא היו מצליחים למנוע פשיעה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הנאורות הגרמנית: הבו לנו פליטים
- היוצאים בשאלה הם ההבטחה הגדולה של ישראל
- נפתלי בנט, למה שתקת בפרשת הרב קרים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו הרי משוכנעים שבתי הכלא הם כורח המציאות ושבכל מקרה - אין פיתרון אחר. אז זהו, שלא: ישנה כיום הסכמה מפה לפה בין הקרימינולוגים בכל העולם שכליאה לא מונעת פשיעה, אלא להפך - מגבירה את המסוכנות של האסיר וקושרת את גורלו כמעט באופן הרמטי אל עולם הפשע.
במילים אחרות, גם אדם שנכנס לכלא נורמטיבי, יצא ממנו עבריין, ואדם שנכנס עבריין, יצא ממנו עוד יותר מסוכן לחברה משנכנס. זו הסיבה שבארצות רבות בעולם, המגמה בשנים האחרונות היא צמצום היקפי הכליאה והשקעה מאסיבית בפתרונות של שיקום בקהילה ועונשים חלופיים.
גם בישראל, לפני כשנה פורסמו המלצותיה של ״ועדת דורנר״, ועדה המורכבת מאנשי משפט פלילי שבחנה את האינטרסים השונים והגיעה למסקנה שעונש המאסר הוא פיתרון בלתי אפקטיבי בעליל, וכי יש להשתמש בו רק כאשר כל שאר הפתרונות בלתי אפשריים. האם אנחנו משקיעים כל כך הרבה כסף כדי להפוך עבריינים לעוד יותר עבריינים? התשובה היא כן.
על פי נתוני שב״ס, מעל 40% מהאסירים המשוחררים בישראל יחזרו לכלא בחמש השנים שלאחר שחרורם. אסיר ששוקם ונמנעה חזרתו לכלא חוסך למדינה הוצאה של 3.1 מיליון ש״ח בממוצע, ובכל זאת, התקציב העלוב של הרשות לשיקום האסיר, שאמורה לתת מענה למעל ל-12 אלף אסירים פליליים, הוא 30 מיליון שקלים - מאית מתקציב התפעול של בתי הכלא.
את סדר העדיפויות המעוות הזה ניתן להסביר בדרך אחת: התפיסה הנפוצה היא ששיקום אסירים הוא ״פרס״ שמוענק לעבריין, ״טובה״ שאנחנו עושים לו, למרות שלא מגיע לו לקבל מאיתנו שום דבר פרט לעונש על העבירה אותה ביצע. אנחנו מדמיינים שיקום כאיזו מין קייטנה כיפית ומיד קופצת לנו התמונה של אסירי החמאס יושבים וצופים בגמר היורו, וזה מרגיז אותנו.
תפיסה זו היא כמובן שגויה מיסודה: כל מי שעוסק בכך יודע ששיקום (ובוודאי גמילה או טיפול-נפש שנלווים פעמים רבות להליך השיקום) הוא לא פרס אלא מעמסה כבדה על האסיר. בזמן שהכלא מעודד אותו להעביר את זמנו בבטלה וגורם לו לשמוט את האחריות שלו על חייו, מגיע השיקום ודורש ממנו, והרבה.
השיקום הוא תהליך קשה, מאתגר, חושפני ומחייב, ולכן אסירים רבים נמנעים ממנו, ומעדיפים להעביר את זמנם בחוסר מעש. וזהו אכן הקונפליקט הגדול ביותר של הכליאה: אנו דורשים מאסיר לקחת אחריות על חייו ולהשתנות, תוך כדי שאנחנו מסירים ממנו כל אחריות, שוללים ממנו את היכולת והחובה לפרנס את משפחתו, ומאפשרים לו לחזור למצב הילדותי בו הסוהרים הם האחראים עליו, ולא הוא על עצמו.
אנחנו פשוט בטוחים שקיצור שליש הוא פרס שמעניקים באופן שרירותי לאסירים שאנחנו פחות כועסים עליהם. ההפך הוא הנכון: שחרור מוקדם - שמגיע תמיד עם תוכנית שיקום - הוא אינטרס חברתי ראשון במעלה באשר הוא מפחית דרמטית את מסוכנות האסיר לחברה.
עד לשנות ה-90, מעל 60% מהאסירים בישראל שוחררו בקיצור שליש. כיום רק כ-30% זוכים לשחרור כתוצאה מהקשחת התנאים, חוסר משאבים של הרשות לשיקום האסיר, וכמובן החשש של שופטי הוועדות שמא האסיר ימעד בתקופת הקיצור, והדבר יהיה על אחריותם. אך מי יקח אחריות על אותו אסיר מסוכן ששוחרר בתום מאסרו ללא תוכנית, ללא תעסוקה וללא פיקוח?
שיקום עבריינים והחזרתם למוטב הם לא ״טובה״ שאנחנו עושים להם, אלא טובה שאנחנו עושים לעצמנו. כל עבריין שחוזר למוטב הוא רווח נקי למדינה ולחברה, ולכן יש לנו את כל הסיבות הטובות בעולם להתאמץ כדי לאפשר לכל אסיר שמסוגל לכך- לקחת אחריות על חייו ולעלות על דרך המלך.
נסו לדמיין את נשיא המדינה לשעבר יושב בקבוצה של אסירים משוחררים בהנחיית עובדת סוציאלית הצעירה ממנו לבטח בדור או שניים, מאלצת אותו לספר ולחשוף פרטים מחייו ומפקחת על כל צעד שלו. תענוג עבורו זה לבטח לא יהיה. כך או כך, האינטרס של כולנו הוא שמשה קצב, כמו כל אסיר אחר שמסוגל לכך - ישוחרר מוקדם, ישתתף בתוכנית טיפולית, יאלץ להיחשף, לשמוע ולהשמיע ולהיות נתון לפיקוח הדוק עם צאתו מכותלי בית הסוהר. לא למענו, למעננו.
ברביעי הקרוב יערך ב״טוקהאוס״ בנמל ת״א ערב של יוזמת ״כליאה זה לא פיתרון״ לרגל ספרה החדש של ד״ר חגית לרנאו, ״עבריינות ואכיפת חוק״
אקו"ם