עוד פיטורים בדרום? המדינה אוהבת אותנו חלשים
ביום שהמדינה תפעל למען כך שיותר עובדים ישתלבו בשוק העבודה ושיותר נשים תצאנה ממעגל האבטלה - הכל יראה אחרת. השאלה הגדולה שנשאלת האם יש רצון להוביל שינוי כזה?
הפיטורים הצפויים במפעל אמיליה קוסמטיק בירוחם, שבינתיים הוקפאו לאחר דיון בוועדת הכלכלה בכנסת, הם רק תסמין אחד למחלה הגדולה של הנגב והגליל. מחלת התעסוקה. רק בעשור האחרון נסגרו עשרות מפעלים בפריפריה בניהם 'מגבות ערד', 'טמפו' בירוחם 'כיתן' בדימונה ועוד. עננת הפיטורים מרחפת באופן תמידי מעל תושבי הפריפריה ואנו חיים בתחושה יומיומית של פחד שמא המפעל ייסגר או יבחר להעתיק את פעילותו אל מחוץ לגבלות ישראל. זו תחושה נוראית לחיות איתה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- האם קצב באמת שילם את חובו לחברה?
- זכות הציבור לדעת: לחשוף פרטי בדיקת נתניהו
- רבנים, איך אתם מעזים לצאת נגד אנשים כמוני?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שורש הבעיה נעוץ במערכת החינוך בפריפריה, כאשר ישנה הסללה ברורה של תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, ללימודי מקצוע או תעודת בגרות שאינן איכותיות מספיק. לרו,ב אותם תלמידים ימצאו עצמם לאחר השירות הצבאי, עובדים באותו מפעל שמעליו מרחפת עננת הפיטורים התמידית. מערכת החינוך קובעת את גורלם הפרטי של אותם תלמידים, אך מעבר לכך את גורלנו הקולקטיבי בפריפריה.
דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. מעדיפים בשלבי ''ההתייעלות'' לפטר נשים מאשר גברים
צילום: מירי צחי
גם השכר הנמוך שמשתכרים העובדים במפעלים הוא חלק מהחולי של הפריפריה. עובדים שקורעים עצמם במשמרות מסביב לשעון לפעמים גם 12 שעות עבודה ביום, ואם החוק היה מתיר לבעלי המפעלים להעסיק מעל 12 שעות עבודה אז לצערנו היו מנצלים את העובדים עד תום, כשבסופו של יום משתכרים בשכר מינימום.
אותן משפחות שעובדות במפעלים הן משפחות ששייכות למעגל העוני, ואותו מעגל לעולם לא יסתיים כי ההורים המסכנים שעסוקים כל היום להביא לחם לילדיהם, פשוטו כמשמעו, לא מצליחים להעניק לילדיהם את החינוך הראוי ומסתפקים בחינוך הבסיסי שניתן בפריפריה.
המצב האבסורדי הזה שבו אנשים שעובדים מסביב לשעון ומרוויחים משכורות מינימום, גורם לתופעה שבה מעדיפים צעירים ומבוגרים כאחד לשבת בבית ולקבל הבטחת הכנסה. התסכול שהמדינה מייצרת - גורם לאותם אנשים להרגיש שעדיף להם לשבת בבית ו"לחיות על חשבון המדינה". במקום למגר את האבטלה ולצמצם את פערי השכר, המדינה מייצרת נטל חדש על האוכלוסייה כולה ומנציחה את המצב העגום.
אגב, אותם מפעלים נהנים מהטבות רבות מהמדינה, היתרי בניה והליך מהיר ומקוצר בבירוקרטיה מול הרשויות, הטבות מס, קרקע במחיר אפסי וכו'. ההטבות באות לידי ביטוי גם ברמה האישית למשל כשבעלי המפעלים וההנהלה הבכירה שבוחרת לגור באזורים הפריפריאליים, למשל בירוחם, נהנים מהטבת מס הכנסה, הטבה שמטיבה עם בעלי המשכורותה גבוהות ולא עם אותם עובדי ייצור במפעל.
המפעל זוכה לכוח עבודה זול ובשפע ועל כל משרה שמציעים עשרות עובדים מגישים מועמדות. אבל החזירות של המפעלים לא פוסקת כאן, אם בעבר חלומה של כל אמא בפריפריה, היה שבנה יעבוד במפעל ויקבל קביעות גם החלום הזה נגוז. בעלי המפעלים מפריטים את השירותים והעובדים לרוב עובדי קבלן, ללא תנאים וללא קביעות.
26 מתוך 30 המפוטרים הצפויים, הן נשים. בעיית התעסוקה בפריפריה חמורה יותר בקרב נשים. באופן עקבי מעדיפים המפעלים בשלבי "ההתייעלות" לפטר נשים ולא גברים. קל יותר לפטר אישה ולאישה קשה יותר למצוא עבודה בפריפריה.
גם כאן המדינה מעדיפה להנציח מוחלשות כשהיא למעשה אומרת שאם חד הורית שבוחרת לצאת מהמסכנות ולעבוד, מאבדת את זכויותיה ולא יכולה לקבל סיוע מהמדינה בין אם זה מביטוח לאומי או דיור ציבורי בתשלום סביר והוגן. המדינה מעדיפה חלשים, ובעיקר נשים חלשות.
הפתרון נמצא לפתחנו - בין אם בבנית תוכנית חינוך איכותית שתשלב את התלמידים מהפריפריה במקצועות טכנולוגיים, ובין אם בשינוי תפיסת המדינה את האוכלוסייה בנגב והגליל, ובעיקר את הנשים במקומות הללו.
ביום שהמדינה תראה יתרון בכך שיותר עובדים יצאו לעבוד ובכך שיותר נשים תצאנה ממעגל האבטלה - הכל יראה אחרת. השאלה הגדולה שנשאלת האם יש רצון להוביל לשינוי שכזה ולסיים את הריבוד המעמדי שקיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם