המאבק ב"הדתה" הצליח - הצבא מפחד מהכיפות
דברי הרב לוינשטיין על הלהט"בים פוגעניים, אבל באותה מידה דוחה הניסיון לשתק כל שיח ודיון. יש פה מאבק אמיתי על דמותה של המדינה, ולא ייתכן שבשם הנאורות יסתמו פיות לאחד הציבורים הכי תורמים כאן
גיניתי, גיניתי כבר. גיניתי במשרד, גיניתי בטלוויזיה וגיניתי ברדיו. והנה אני מגנה בעיתון: החלק שעסק בהומוסקסואלים בנאום הרב לוינשטיין היה מכוער, יהיר ועמד בניגוד להמלצת אבטליון. באופן אישי חשתי בין הפטיש לסדן, תקוע בין חבריי החרד"לים לחבריי הגייז. בכלל רציתי לכתוב השבוע ששני הצדדים מוליכים אותנו להתנגשות חסרת תוחלת ותועלת מול החיים עצמם. מחד גיסא המחנה הליברלי בהתקף זעם קדוש עם הצדקה, ומאידך גיסא האנשים הטובים בעלי שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך ושמחייבים אותי, אותנו, להתמודד עם הדיסוננס של חיים במציאות בת המאה ה־21 מול התורה הנצחית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- השלב הבא ב"רב תרבותיות" - כניעה לטרור
- 'בשרו של הכובש' זה בשרם של מיכי והלל ז"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על כל זה רציתי להרהר יחד איתכם, עד ששמעתי כי צה"ל בוחן להקפיא את הרצאותיו של הרב לוינשטיין לפני חיילים וקצינים, ואף עולה המחשבה לפגוע בתקצוב המכינה. ואז הבנתי שאשכרה, הרב לוינשטיין צדק. לא בעניין שמות הגנאי ללהט"בים, אלא במגמה הכללית. הצבא מפחד מהכיפות. הם לא מעוניינים בדיון מהותי בדברים של הרב לוינשטיין. והוא צודק בכך שבחיל החינוך שולחים את קציני צה"ל לפולין לחשוב על "המדרון החלקלק", כלומר שגם הקצינים יכולים להיות נאצים. בריאיון שקיימתי השבוע עם עמוס שוקן הוא הודה בסיפוק שהמאבק שניהל 'הארץ' נגד תהליך ההדתה צלח. חיל חינוך קורא 'הארץ'.
כעת בואו נשים את הדברים על השולחן: עד החלטת הצבא לשקול את המשך הקשר עם הרב לוינשטיין, נטיתי בבירור לצד המגנה, לצד המאחה, לצד הליברלי של ציונות הדתית. והאמת, כל הקו הזה עלה על העצבים עם היהירות המובנית שבו. אבל בואו לא נשכח, אחרי כל הביקורת: הרב סדן והרב לוינשטיין בנו מפעל ציוני אדיר.
הם שינו את הציונות הדתית ואת הצבא. עלי היא אוצר של מסירות נפש ואהבת ישראל. ביקורת עליהם ראויה כמו על כל גוף אידיאולוגי, אולם בין ביקורת לסתימת פיות ופגיעה יש פער עצום. אחרי כל הגינויים, יש פה מאבק אמיתי על דמות המדינה. לא מתקבל על הדעת שבשם הנאורות והליברליזם יפגעו בחופש הביטוי והמחשבה של ציבור חשוב שתורם באופן ששום ציבור אחר לא מתקרב אליו. עריצות של נאורות חילונית איננה חשוכה פחות מעריצות הלכתית.
באופן אישי אני מקבל את זכותו של כל אדם, ולא משנה מה נטייתו, לחיות את חייו האינטימיים כרצונו. אבל מותר לי לתהות אם זהות מינית היא כרטיס הביקור היחיד של אדם. האם יש מקום לתנועת נוער שכל מהותה העדפה מינית? ולא, אני לא רוצה שילדיי ייחשפו לתכנים מיניים - לא הומוסקסואלים ולא הטרוסקסואליים.
שימו לב לפרדוקס: מצד אחד, כל עיסוק במיניות הטרוסקסואלית בצבא אסור. כל אמירה, כל הערה סקסיסטית, עשויה לשמש גיליוטינה לקריירה של מפקד. אולם כל הזהירות המופרעת הזו זזה הצדה בבואנו לדון בלהט"בים. אז הפרהסיה המינית דווקא מקובלת, ומי שמוחה נגד התערטלות פיזית ומילולית מואשם במקרה הטוב בהומופוביה, ובמקרה הרע בהסתה. המאבק כיום איננו על המהות, אלא על עצם הזכות לבטא עמדה שנוגדת את כללי התקינות הפוליטית. לעתים מחיר ההשתקה גבוה מהעלבון שבאמירה רעה. ככה מקבלים טראמפ.
כאמור, אני מוצא את דברי הרב לוינשטיין על הלהט"בים פוגעניים, ואפשר היה להעביר את המסר גם בלי להלבין פנים. אבל באותה מידה דוחה הניסיון לשתק כל שיח ודיון, ההתייצבות האוטומטית מאחורי קו שמעבר לו שום דעה אינה לגיטימית. דיון אינטלקטואלי שכבול לחוקי תקינות פוליטית אינו דיון. זהו שיח מסורס, תפל וחסר משמעות, משום שמתחת לפני השטח מצטברת מוגלה.
השאלה המרכזית היא יכולתנו לחיות יחד ולהכיל אלו את אלו, בלי שצד אחד יכפה על הצד האחר את ערכיו. כאבם של חבריי ההומואים ועלבונם לא זניח בעיניי. חביב אדם שנברא בצלם. אבל סתימת פיות היא מסוכנת.
וכאן לפספוס שלי. בריאיון עם שוקן הוא עשה אבחנה בין מה שלגיטימי לבקר אותו ובין מה שלא לגיטימי. לטענתו, כל דבר שאדם בוחר להאמין ולהיות, קרי ימני, מתנחל וכן הלאה, לגיטימי לביקורת. אבל מה שאדם לא בוחר בו - אישה או גבר, שחור או לבן, הומו או הטרוסקסואל - לא לגיטימי לבקר. טוב, מכאן עולה שעל החגיגה המוחצנת של המצעדים והמיניות הלהט"בית המופגנת, התנהלות שיש לה מחיר תרבותי, לגיטימי לגמרי לנהל דיון. מותר לחשוב שאדם לא בוחר להיוולד עם משיכה לבעלי אותו מין ולכן יש לקבל אותו, אבל מותר ורצוי וצריך להתווכח עם תפיסה תרבותית של התרת גבולות היצר והרצון לממש כל פנטזיה אישית.
ועכשיו לעניין אחר אבל קשור. אין ספק שלצ'ה גווארה יש מחלקת יחסי הציבור הטובה בעולם. איש הגרילה מארגנטינה הפך לאייקון של היפסטרים שמאלנים אוהדי הפועל וצעירים אנטי־ממסדיים. אפילו אלדד יניב הולך עם חולצת טי שעליה מתנוססת דיוקנו של המהפכן הנערץ בעולם. ג'יימס קלאהן כבר אמר ש"בזמן ששקר יכול לחצות חצי עולם, האמת עוד לא הספיקה לנעול מגפיים". אכן, מעריצי צ'ה מעריצים שקר, גרסת כזב מולבנת. צ'ה גווארה וקסטרו נפטרו ממשטר בטיסטה אך ורק כדי להקים גולאג ענק שהכיל את כל קובה, משטר רודני מופרע שצ'ה היה בו המוציא להורג הראשי. הגרסה הדרום־אמריקנית של סרגי נצייב, האנרכיסט הניהיליסט בן המאה ה־19 שהטיל טרור ושימש השראה לגיבור 'השדים' של דוסטויבסקי.
צעירים בעולם המערבי שלובשים את דיוקנו על חולצות ותולים פוסטרים שלו על קירות חדרם בפרברים הבורגניים, לא יודעים עד כמה הם בורים ומיהו האיש שאותו הם מעריצים באינפנטיליות. "מהפכה צריכה להפוך למכונת הרג קרה שמונעת משנאה מזוקקת", כתב צ'ה. והוא רצח אלפים, בלי משפט. ב'בלה קבאנה', המבצר הספרדי הישן שצ'ה הפך לבית סוהר, הוצאו להורג אלפי אנשים. כיתות היורים לא נחו. צ'ה גווארה הודיע כי "הליכים משפטיים הם פרטים בורגניים ארכאיים". בזמן אמת כתב צ'רלי בראבו הדיסידנט: "הייתי שמח לראות את כל הסטודנטים מהסורבון, מברקלי ומברלין שמפגינים עם חולצות הצ'ה שלהם נגד הממסד הבורגני, עושים דבר דומה בקובה של צ'ה".
אם הבריונים שלו היו מטפלים בהם, הצעירים עם החולצות של צ'ה היו מקבלים שיעור מהיר מעדות אישית על הפשיזם שעליו הם כל הזמן מתלוננים. מהר מאוד הם היו מזיעים במחנות הריכוז שצ'ה וקסטרו הקימו. הם בטח היו נדקרים בישבן אם עבדו לאט מדי, או מאבדים ראש ממכונת ירייה אם היו מאמצים את אותה גישה של מחאה שהפגינו כלפי שוטרי פריז או ברקלי.
הומואים שמאלנים שמעריצים את צ'ה צריכים לדעת שאת מחנות העבודה והריכוז בקובה הקים צ'ה בשנת 61'. העברות שבגינן נשלחו אנשים למחנות החינוך מחדש ועבודת הפרך היו שתייה, זלזול ברשויות, שוטטות, עצלנות, רפיון אידיאולוגי - וגם הומוסקסואליות. על שער המחנה העמיד צ'ה שלט "העבודה תעשה אתכם גברים". אם זה נשמע לכם מתכתב עם "העבודה משחררת" מאושוויץ, אתם לא טועים. צ'ה היה הומופוב דוחה, אבל מהמחנה הנכון.
אקו"ם