אין קשר בין הטרור באירופה לטרור בישראל
הטרור הדאעשי החובט באירופה מופשט בהרבה מהטרור שאנחנו סופגים פה. הניסיון לחבר ביניהם טוב אולי כדי לקבל קצת הזדהות מהבינלאומיים, אבל הוא רע מאוד בוויכוח מול הפלסטינים
אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ושוחה כמו ברווז – זה כנראה ברווז. או אווז. או ברבור. או יולדת. עם כל הכבוד לניסיונות למתוח קו עקשני בין הטרור המקומי שלנו לטרור האסלאמי באירופה, על אף המאפיינים הדומים ובית הגידול הדתי הזהה, רב המפריד על המחבר. הדקירות, הדריסות, המתאבדים והיורים – כולם מקבלים השראה אלה מאלה, אבל המוטיבציה יונקת ממקור אחר.
עוד כותרות ב-nrg:
- הדיון במנהרות מתלהט כתוצאה מרפלקס מתונה
- בואו נצא מהבידוד: לא מגיע לנו שיקשרו אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שאלת ה"נו, ואיזה כיבוש יש בצרפת או בגרמניה?" שאוהבים להעלות בימין לא מחזיקה מים. טרור הוא טרור הוא טרור, אבל בישראל מתנהל עימות טריטוריאלי בעיקרו, ובאירופה - עימות תרבותי־דתי. נדרש אזמל מנתחים חד במיוחד כדי להוריד את שכבות האקטואליה מהטרור הפלסטיני ולקרוא לו מלחמת דת.
לא רק הפלסטינים, רוב משמעותי של היהודים בארץ ישראל מתקשים להגיע לשורש הדתי של זכותנו על הארץ הזו. הישראלי הממוצע לא נאחז כאן בקרקע בהשראת אברהם אבינו. אם אתם מתעקשים לדבר על שורשים, הוא מוכן להרחיק לכת עד בר כוכבא, אולי אפילו לפרגן עם החשמונאים. כמו תנועת הקיבוצים המקורית, הוא המיר את אלוקים בשר ההיסטוריה וויתר על ברית בין הבתרים. גם עם החלק הזה אין לנו שמץ הסכמה מול הפלסטינים, אבל זה לא ויכוח דתי אלא היסטורי.
העימות הטריטוריאלי המדובר לא נוגע, כמובן, בשום צורה למה שמכונה כיבוש, והוא לא מתכנס לגבולות 67'. למי שהיה ספק, בא אבו־מאזן השבוע עם רעיון התביעה המשפטית נגד בריטניה החתומה על הצהרת בלפור. הפלסטינים לא רוצים אותנו פה, נקודה. השבוע הם הבהירו מעל לכל ספק שלא מעניין אותם איפה עובר הקו הירוק, מעניין אותם שיש כאן יהודים והם הולכים להילחם בזה עד טיפת דמנו האחרונה.
אבל יהיו הגבולות עליהם נלחמים הפלסטינים אשר יהיו, בכל זאת מדובר בטרור על רקע שליטה גיאוגרפית מוגדרת היטב. שותפים לו מוסלמים אדוקים ואתאיסטים מוחלטים שחוברים לעידוד שחיטת יהודים בארץ ישראל עם אופציה לשחיטתם גם בתפוצות. הטרור הדאעשי, לעומת זאת, מופשט הרבה יותר. הניסיון לחבר ביניהם טוב אולי למאבק על הלגיטימציה הישראלית, בניסיון להפעיל קצת את בלוטות ההזדהות של הבינלאומיים, אבל הוא רע מאוד מול הפלסטינים. תחת מטריית האסלאם הרדיקלי הם מצטופפים עם קיצוני עולם, ומסירים מעצמם אחריות לאמות מידה מוסריות מינימליות ולרצח יהודים בארצם.
טרור על רקע סכסוך טריטוריאלי הוא לא אנושי יותר או הגיוני יותר ממלחמת דת. הוא פרימיטיבי בה במידה. נוח לנו לסמן מול גיבורי־על מערביים כמה אויבי־על תאבי דם ונטולי מניע, אבל יש להניח ששיחה בארבע עיניים עם איזה דאעש מתקדם תצליח להעלות כמה נקודות למחשבה לטובתם. אתם יודעים מה? גם לג'וקר של באטמן יש נרטיב משלו, ואפילו לגרגמל של הדרדסים ולבלוטו של פופאי. ובכל זאת, לא יעלה על הדעת לנהל שיג ושיח עם הטרור.
הרפתקת אוסלו הרגילה אותנו שעם אויבים מדברים, ועל הדרך מהנהנים בהבנה כשמוצאים היגיון בתפיסה שמאחורי הדקירה ומטען הצד. אבל לרצח אין תירוץ טוב ואין הצדקה. יש לכם בעיות עם כיבושי 67'? עם משה דיין או עם הלורד בלפור? אהלן וסהלן. בואו לדבר. כל עוד אתם מחזיקים בנשק, אותו חומר נפץ יישלח בגוביינה גם אליכם.
אירופה המבולבלת כבר נכנעה לגודל התופעה הדעאשית עד כדי כך שנשיא צרפת, פרנסואה הולנד, מצא עצמו מצהיר קבל עם ועולם ש"נגזר עלינו לחיות עם הטרור". ישראל המפוכחת, זו שכבר ראתה את תוצאותיה של עסקה או שתיים עם השטן, מוזמנת להתייצב בעמדת אור לגויים וללמד את אומות העולם איך מסכלים טרור. כן, כנראה עם חלקו גם אנחנו נצטרך להתמודד עוד שנים ארוכות, אבל זה בדיוק ההבדל: להתמודד, לא לחיות בהשלמה. במקום לגלגל אותו לפתחי הגלובליזציה, ישראל צריכה לסמן מטרה ממוקדת, וליירט את הנגע הברברי המכונה טרור פלסטיני. זה לא גלובלי, זה לא טרור מופשט, זה כאן וזה עכשיו וזה בלתי נסלח. לא צריך בשביל זה להכניע קודם כול את דעאש.
הבדיחה שרצה השבוע ברשתות החברתיות אומרת שרע פה עד כדי כך שאפילו הפיגועים ברחו לאירופה. כמו רפלקס מתבקש, אמנים אמריקנים הגיבו לתופעה בביטול ראשוני של הופעות ביבשת הבעייתית. רגע לפני שהאמנות הלועזית תאלץ לבטל מסע הופעות מקומי, כדאי לארה"ב חרדת הטרור להציץ קצת פנימה, ולו כדי שלא תהיה מופתעת בעצמה מעצמה.
הוועידה הדמוקרטית השבוע הייתה כמעט נטולת דגלים. פה ושם נעקצו ראשיה ויועציה על היעדרו של דגל הכוכבים המרשים, כאילו התנתקה המפלגה מערכיה הלאומיים כמעצמה החזקה בעולם. דגל אחד גדול ובולט בכל זאת הצליח להסתנן לאולם הענק שבו התקיימה הוועידה. שליחנו המיוחד אריאל שנבל לא נדרש לעמוד על קצות האצבעות כדי להבחין בדגל פלסטין גדול שכיכב שם באדיבותו של עלי עקין קורנז, ציר מפלורידה שתמך במועמד היהודי המפסיד ברני סנדרס. הדגל הפציע לזמן קצר בלבד, אבל מחוץ לאולם כיכבו כמה וכמה כאלה.
למי שיש ספק מה בא הדגל הזה לרמוז או להביע, ביום השני לוועידה חיכתה למתעניינים התשובה המלאה: דגל ישראל הוצת שם, בלי שאיש מהסובבים נדרש לסוגיה.
זה לא קרה במדינה ערבית ואפילו לא באירופה המתאסלמת, למגינת לבה. זה קרה באימפריית הדמוקרטיה, זו שנהנית לקרוא לעצמה ידידתה הגדולה של ישראל. הכתבים הבין־יבשתיים בישראל לא מיהרו לדווח על זה כאן, והדגל השרוף לא הצליח להשתחל לכותרות הראשיות. למה לקלקל חגיגה דמוקרטית באקט קיצוני ודורסני שכזה? מישהו עוד עלול להבחין בתמורות מדאיגות בצפון היבשת הידידותית, ולהאמין שלישראל יש אשכרה זכות לעמוד על שלה מול החברים בבית הלבן. אם המצב הזה ימשיך להידרדר, היא עוד תאמין בזכותה להגן על עצמה. ככה, בלי לבקש רשות מכבוד הנשיא, שלא לומר הנשיאה.
ארה"ב עוד יכולה להעלים עין מתופעות כאלה בתוכה אבל כשדגל ישראל על המוקד, לנו אין פריבילגיה כזו. לתשומת לב כתבי השטח והפרשנים שהעשן הסמיך בעיניהם כנראה קצת טשטש להם את הראייה.
עוד אחד מהשבועות האלה שבהם כל הליברלים הגדולים, אלה שאצלם האדם במרכז ושיעשה מה שנכון לו, מדברים על קצין ופַקודה בצבא במושגים של דיני ייחוד קפדניים במיוחד; וכל מיני יראי שמיים מתפתלים פתאום בהסברים סלחניים על פיתויים בלתי אפשריים שאפילו דוד המלך לא היה יכול להם. ובסוף, מה שנשאר מהדיון העצוב הזה הוא המתח שבין הציצית לדסקית.
“עזבי אותך", היא אומרת לי, “כבר עדיף ללכת ברגל". את הבוקר ההוא היא פתחה בשלוש לפנות צום, דוחפת כל מה שאפשר לקיבתה האומללה בפאניקה של סעודה מפסקת. ארבע שעות אחרי דהרנו על האוטוסטרדה, כשהפסטה המוקרמת מתנגשת בבטן עם סנדוויץ' חומוס שדאגה לפזר מעליו זעתר וחתיכות עגבנייה ששרדה משבת מרובת סעודות. במקביל התגלע סכסוך פנימי בין השוקו לבקבוק הקולה שבחרה להנדס לתוך גרונה, בלי לדלל ולו במעט מים.
“לא טוב לי, סעי יותר לאט", היא מתחננת. אבל הפגישה הראשונה שלה היום מתקיימת בעוד פחות משעה בירושלים, ואני דוהרת על מאה קמ"ש היישר לתוך פקק אימים בכניסה לעיר. חמש משאיות ושלושה אוטובוסים דורסניים מימין. אוי. נהג מונית חובב צפירות משמאל. אוי מה היה לנו. חפץ חשוד בכביש העולה ממעלה־אדומים. אוי. עבודות בנייה בקריית הממשלה. אוי מה היה לנו.
חצי שעה עמדה ירושלים במצור עד שנבקעו החומות ונשתברו המחסומים. רגע לפני שהיא מתייאשת ויורדת מהרכב, מישהו מסמן לנו לבצע סיבוב פרסה. זהירות, כאן בונים. וגם ממול. וגם בשכונה ליד, שבה שותלים עכשיו גן ורדים וגרניום. אין מה לנסות לעבור כאן עכשיו. סעו מסביב.
"מסביב" מתברר כקניון מלחה בואכה גילה. אבל אנחנו בכלל רצינו להגיע לבצלאל. הווייז מודיע על עומס מכוניות בבגין, הבעל מדווח על עומס עגלות בקופות של הסוּפר. איכשהו הרכב מטורטר בין קריית־היובל להר חוצבים וכל מה שביניהם. רגע אחרי כיכר צה"ל הנצורה אנחנו שוברות שמאלה, מוותרות על בצלאל לטובת ממילא. ולטובת רחוב יפו. ובן־יהודה. והמלך ג'ורג', מחנה יהודה ובניין כלל. במשך שעתיים וחצי נחרשה העיר עד שיצאנו מוכים אשראית, שהרי אין בין פגישת עבודה בבצלאל לביקור בממילא אלא שעבוד קבלות בלבד.
עוד לפני מסע השחיתות הלא מתוכנן היא קורסת לתוך כוס מים. מאוכזבת עד עמקי נשמתה השורשית משבירת הצום, היא מבטיחה שלעולם לא עוד. את הצום הבא היא מתחייבת להתחיל עם סעודת יוגורט קל בלבד. לא נורא, אני מעודדת אותה. צום שנשבר במערכה הראשונה יוּצם במערכה השלישית. בעוד שלושה שבועות יש מועד ב'. נשב יחד ברחבת הכותל המשוקמת לאור הפלואורוסנטים האדירים שקבעה שם עיריית ירושלים. שוטרי מג"ב של מדינת ישראל הריבונית ישמרו ברחובות, ונוכל להתרכז יחד בקינות קורעות לב על חורבן ירושלים הבנויה.
אקו"ם