טרור בגרמניה: מה חושבים הגרמנים על הפליטים
על רקע הפיגועים שביצעו פליטים בגרמניה יצאתי לבדוק מה חושבים אחדים מהם על החיים במדינה, וחזרתי עם תשובה ברורה: "שייסה"
אני נמצא כעת בביליץ, עיירה גרמנית נחמדה. זה מקום קטן ויפה, ביליץ, ופרחים נראים בכל מקום. זאת עוד מבלי להזכיר את חנות הקטנים המקומית שאני עובר לידה בזה הרגע, שיש בה פרחים בכל הצבעים. מקסים.
בני זוג, שנראים כמו פנסיונרים, פוסעים בסמוך עם כלבם. היכן אוכל למצוא כאן פליטים, אני שואל אותם. במלון ישן, ששמו 'פוטשנהוטל' ("מלון כפות הרגליים"), הם עונים, והוא לא רחוק מכאן. 'פוטשן'? איזה מין מלון הוא זה? מלון לכלבים, הם מסבירים. כלבים? כן, זה היה מלון לכלבים, וכעת הפליטים מתגוררים בו.
- כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
לא רחוק מהמקום הזה יש בית חולים שלפני שנים רבות אדולף היטלר טופל בו בפציעות ברגליו. כיצד אני יודע זאת? בחור מקומי, נוצרי, סיפר לי. "מה אתה חושב על הפליטים", אני שואל אותו. "הם צריכים לחזור הביתה", הוא עונה. לסוריה? "כמובן, להיכן עוד?", הוא משיב. "האם הפליטים כה גרועים?" התשובה: כן, בהחלט. "הם לא מתמזגים, הם רק הולכים כאן וגונבים דברים. הם גנבו את האופניים של חברי, חברה שלי נאנסה". מתי, אני שואל. "לפני עשר שנים". האם הפליטים התגוררו כאן באותה עת? "אני לא יודע", הוא עונה.
אני מדבר עוד עם האנשים כאן, ואיש מהם אינו אוהב את הפליטים. הם אומרים שהפשיעה עלתה מאז בואם של הפליטים, שמכוניות נגנבות ושדבר טוב לא יוצא מכך שהם מתגוררים בגרמניה. כמובן, יש לסייע לאנשים בצרה, אבל לא לפליטים הללו, הם אומרים, מכיוון שהם לא יותר מחבורת גנבים.
אני נכנס למכונת ה"אופל אסטרה" שלי, וממשיך לנסוע. בדרך כפרית אני רואה אדם רוכב על אופניו וכלבו לצדו. אני עוצר את מכוניתי בשביל לדבר עמו. שמו, אומר לי אותו אדם, הוא ברנהרד קנוט, והוא ראש העיר של ביליץ. מה הוא חושב על הפליטים? האם הוא תומך בשהותם כאן בגרמניה? "כן", הוא עונה. מדוע? "אלה אנשים בצרה, ואנו צריכים לעזור להם", הוא אומר. למרבה המזל, מוסיף קנוט, המצב במדינות המוצא שלהם ישתפר והם יוכלו לחזור הביתה.
אני שואל אותו: האם אתה חושב שיהיה שם שלום? "אני לא מאמין בכך", הוא משיב. ובכן, הם יישארו כאן? "כן", עונה ראש העיר. האם אתה סבור שגרמניה צריכה לקלוט עוד מהגרים? "אני חושב שכן", הוא קובע. אני מקשה עליו: האם אתה מדבר על מספר בלתי מוגבל של פליטים, או שמא צריכה גרמניה להציב גבול למספר הפליטים שהיא קולטת? "יש צורך בהגבלה", הוא עונה. ומה ההגבלה? "את זה אני לא יכול לומר". מיליון אחד, שני מיליונים? שלושה מיליונים או מיליארד? הוא צוחק בקול רם: "מיליארד".
אני מוסיף לשאול אותו: "האם תושבי ביליץ תומכים אף הם בפליטים שגרים כאן?" ראש העיר עונה: "מרבית האנשים מעדיפים לקלוט את הפליטים". שאלתי כמה אנשים כאן, הערתי, והם לא ממש חושבים כך. "פגשת את האנשים הלא נכונים", הוא עונה.
אדם אחר וכלבו חולפים על פנינו, והכלב של ראש העיר מתרגש מאוד. "שנופה, שנופה, בוא לכאן", צורח ראש העיר על כלבו.
תן לי לשאול אותך משהו, אני אומר לו, האם אתה סבור ששאר האנשים במזרח גרמניה חושבים כמו אנשי ביליץ, ושהם תומכים בקליטת הפליטים? "מרבית האנשים במזרח רוצים שגרמניה תקלוט פליטים. יש אנשים רבים מאוד שמסייעים להיטמעותם (של הפליטים בחברה הגרמנית – ט"ט)".
תושבי ביליץ והפליטים, כבודו מספר לי עוד, פוגשים האחד את השני, מתקשרים זה עם זה ומקיימים פעילות משותפת. אני לא בטוח כיצד הם מתקשרים אחד עם השני, בהתחשב בעובדה שאנשים כאן מדברים גרמנית ושהפליטים מדברים ערבית או כל שפה מקושטת אחרת, אבל זה מה שראש העיר אומר - ודבריו עוצמתיים יותר מכל מציאות שהיא.
אולי אני צריך להתערבב עם כמה פליטים עכשיו, ולכן אני עוזב את ראש העיר לבדו עם שנופה. אני נוסע למלון הכלבים לשעבר, ובדרכי אני רואה אדם הולך על צד הכביש כשהוא נושא שקית פלסטיק. האם זה יכול להיות פליט, הייתם אומרים? אני עוצר את מכוניתי ומתחיל לדבר איתו בערבית.
עבר כמה זמן מה מאז שדיברתי ערבית, אבל הפליטים מכריחים אותי לחדש את היכרותי עם השפה הזאת, ועל כך אני אסיר תודה במיוחד. בכל מקרה, האיש עם השקית שומע אותי מדבר בשפת אמו, והוא מאושר להכיר אותי. הוא פלסטיני, מספר אותו אדם, ושמו הוא סולימן. האם יראה לי את משכנו בגרמניה? ובכן, אולי. אם אסכים לומר לשומרים שהוא ואני חברים טובים ממינכן, אומר סולימן, הוא יוכל לתחמן את העניינים כך שהשומר יניח לי להיכנס.
הוא נכנס למכונית ה"אופל" שלי ויושב לידי, מוכן לנסיעה. מאיפה הוא בדיוק? "עכא, פלסטין", הוא אומר. אם תפגוש בגרמניה ערבי שיאמר לך שהוא מעכא שבפלסטין, תוכל להיות בטוח שהוא אפילו לא ראה את העיר מעולם. עכא היא עכו, עיר ישראלית מאז 1948, ולערבים שמתגוררים שם עד עצם היום הזה יש אזרחות ישראלית והם לא באים לכאן.
אבל איני אומר דבר. אנו חברים ממינכן, אני גרמני ערבי, והוא פלסטיני מעכא. זה זיווג מגן עדן. בזמן שהמכונית מוסיפה לנסוע, הוא מספר לי שלפני כמה ימים תפס נחש בשכונה שבה נמצא המחנה, והחביא אותו. הוא רוצה להראות לי אותו כעת, ואני עוצר את המכונית במקום שבו הוא אומר לי לעצור, אבל הוא לא מצליח למצוא אותו. נחש, עכא, מינכן – הכול הולך.
בשעה טובה ומוצלחת אנו מגיעים ליעדנו, מלון הכלבים. אנו יורדים מהמכונית, ומתקדמים לעבר המלון. סולימן מדבר עם השומר, אדם משועמם, והוא מניח לי להיכנס פנימה. הכלל הביטחוני של מלון הכלבים הוא כזה: אם נולדת במינכן, אתה יכול להיכנס. ואני נולדתי במינכן, בתקופת שלטונו של אוטו פון-ביסמרק.
סולימן, בן 39, לא עושה הרבה בימים אלה, הוא מספר לי. אבל הוא לומד גרמנית, כמו כל הפליטים. המקום הזה, הוא אומר בזמן שאנו הולכים יחדיו, הוא "שייסה" ("חרא"). סולימן, אין ספק, הוא תלמיד מעולה של השפה הגרמנית. מה עוד הוא יודע בגרמנית? ובכן, זה בערך הכול: שייסה. מילה אחת שאומרת הכול. וסולימן הגיע מעכא כדי ללמוד אותה, ובשביל שיוכל לבטא אותה. זה בהחלט הישג.
מרבית האנשים כאן, בערך חמישים בסך הכול על פי הנתונים שנאמרים לי, צעירים למדי. נראה שסולימן הוא המבוגר שבהם, לפחות מבין אלה שאני רואה.
יש במלון הכלבים אוסף מעניין של פליטים, במקרה שאתם סקרנים. הנה למשל פליט ממג'דל-שמס, ברמת הגולן. מג'דל-שמס סופחה לישראל לפני שנים רבות, אבל לדבריו הוא סורי. והרי לכם, פליט סורי. הממשלה הגרמנית בוודאי מסכימה לכך.
הייתם יכולים לשאול: כיצד אפשר להשוות בין מלון כלבים גרמני לרמת הגולן ולעכא? ובכן, בואו נראה: המים שזורמים בברזים ב'פוטשנהוטל' צהבהבים, שזה מצוין לכלבים. שנופה, אני סבור, היה אוהב את המים הללו. אבל האנשים כאן, הידועים במדינה הזאת בתור פליטים, לא בטוחים בכך. הם שואלים אותי, תושב מינכן, אם אלה המים הרגילים שהגרמנים שותים. מה אני אמור לספר להם?
אני מסתובב עוד בבניין הזה ומגיע לשירותים – שירותים שאנשים רבים חלקים אותם, והם רטובים ומלוכלכים למדי. סולמין מצביע על השירותים ואומר: "שייסה". הוא צודק בהחלט.
אנו ממשיכים לחדרי הסלון, לחדרי המגורים. יש בכל חדר שתי מיטות, מקרר ושולחן, ועל הדלתות תלויים שלטים גדולים שעליהם נכתב "העישון אסור". מה עושים במקום כזה מלבד לישון, אני שואל אותו. "שייסה", הוא עונה. כמה זמן אתה מתגורר כאן? "שלושה חודשים וחצי", הוא עונה, ומחליף בחזרה לערבית.
למרות השלטים שאוסרים על עישון, סולימן דווקא מדליק סיגריה בחדרו. הוא צריך לעשות משהו, אחרי הכול. אני רואה שעל שולחנו מונח בקבוק וודקה. כן, הוא מוסלמי ואלכוהול אסור על פי חוקי האסלאם, אבל "אני אוהב וודקה", הוא חולק עמי בזמן שהוא מחזיק את הבקבוק קרוב לחזהו ומחבק אותי. "נמאס לי מגרמניה", הוא אומר. בביתו שבסוריה יש לו אישה ושני ילדים, ואולי יום אחד הוא יגיע לשם. אללה יודע. בינתיים הוא שותה.
לסולימן יש כמה מסמכים, והוא מראה לי אותם. אלה מסמכים רשמיים, כולם בערבית, ומקורם הן בממשלה הסורית והן באונר"א, ארגונו של האו"ם האחראי על הפליטים הפלסטינים. במילים אחרות, סולימן נולד כפליט.
כיצד? ובכן, על פי האו"ם, אם סבא או סבא-רבה שלך נולדו במה שכיום הפך לישראל ועזב את המקום לפני שהיהודים ייסדו את מדינתם, אתה פליט, אביך פליט, ילדיך פליטים, נכדיך פליטים, ניניך פליטים אף הם – וכל מי שייוולד להם עד קץ הימים או עד שהיהודים ימותו יהיו גם הם פליטים.
אתם עשויים לשאול מה משמעות הדבר. הנה דוגמה: סולימן נשא לו אישה סורית, ולפי המסמכים הסוריים הרשמיים היא הסורית היחידה במשפחתו. הוא, סולימן, וכן שאר ילדיהם הם פלסטינים – אף שסולימן נולד בסוריה, וכך גם ילדיו. זה החוק הבינלאומי, בין אם תאהבו זאת ובין אם לאו.
סולימן, מבחינה חוקית, נולד ב"עכא". פלסטין נשמעת טוב, עכא נשמעת טוב – וגרמניה מעייפת אותי. "תעזור לי לצאת מכאן", מתחנן בפניי סולימן. הלוואי והייתי יכול.
אקו"ם