לזייף את ההיסטוריה: עבאס ואסטרטגיית הכזבים
גם אבו מאזן יודע שלא בזכות הצהרת בלפור הוקמה מדינת ישראל, אך העלאת הטיעונים כלפיה, נועדה להוסיף משקל לטענה שהקמת מדינת ישראל גזלה מה"עם" הפלסטיני את אדמתו, ריבונותו וייעודו
הודעתו של אבו מאזן בשבוע שעבר, באמצעות שר החוץ שלו, כי בכוונת הפלסטינים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור, מעוררת אולי גיחוך, אך כפי שכתב שייקספיר - "יש שיטה בשיגעון". מאחר שלא ההיסטוריה ולא החוק עומדים לצידם של הפלסטינים במאבקם בישראל, שיטתם המועדפת היא לזייף את ההיסטוריה ולנסות לערער את התוקף המשפטי של הסכמים בינלאומיים שנוגדים את מטרותיהם.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- התנערות הגננות מאחריות - צבועה ומבהילה
- לא ניצחון, כישלון: מה מלמד השקט בצפון?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הצהרת בלפור היא מסוכנת מבחינתם לא רק מפני שדיברה על בית לאומי, בדגש על "לאומי", ליהודים בארץ ישראל, אלא מפני שהתייחסה לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהקשר לזכויותיה הדתיות והאזרחיות ללא אזכור לזכויות לאומיות. למדינאים הבריטים היה ברור שלערבים, באותו חלק מהאימפריה העות'מאנית שנקרא פלשתין, אין ולא היתה מעולם היסטוריה של עם. הצהרת בלפור זכתה, כידוע, לגושפנקה משפטית בידי חבר הלאומים והסכמים בינלאומיים אחרים, אך מעבר להיבטיה המשפטיים היא תיקנה חוב היסטורי כלפי העם היהודי, כפי שהתבטא ווינסטון צ'רצ'יל ב־1949: "הקמת מדינת ישראל היא אירוע בהיסטוריה העולמית שיש לראותו לא בפרספקטיבה של דור או מאה אלא בפרספקטיבה של אלף, אלפיים או אף שלושת אלפים שנה".
''המתקפה על הצהרת בלפור איננה הדוגמה היחידה לאסטרטגיית ההטעיות הפלסטינית''.
צילום: AFP
מדינת ישראל היתה קמה גם ללא הצהרת בלפור, וכפי שבן־גוריון אמר בוועדה המלכותית הבריטית ב־1937: "זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה - היא התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו".
גם אבו מאזן יודע בוודאי שלא בזכות הצהרת בלפור הוקמה מדינת ישראל, אך העלאת הטיעונים כלפיה, הן במישור המשפטי והן בזה ההיסטורי, נועדה להוסיף משקל לטענה שהקמת מדינת ישראל גזלה כביכול מה"עם" הפלסטיני את אדמתו ואת ריבונותו ואת ייעודו ההיסטורי.
ברם, לא רק בשכתוב ההיסטוריה מדובר, אלא גם בטקטיקה מעשית, שכן אם מערערים על תקפותה של הצהרת בלפור, הרי המסקנה היא שאין ליהודים זכות למדינה בחלק כלשהו של "פלשתין", כלומר גם לא למדינה במסגרת פתרון "שתי המדינות לשני העמים".
זו, אגב, גם כוונתו של ה־BDS, שמשתולל במקומות שונים בתבל, כולל ארה"ב - דהיינו לא מאבק ב"כיבוש" אלא בעצם ערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. השתקפות זו היא הסיבה היחידה לא רק לסירובו הנוכחי של אבו מאזן לנהל מו"מ אמיתי עם ישראל על הסדר שלום, אלא לדחייתן של הנהגות ערביות שונות במהלך עשרות השנים האחרונות את כל הצעות הפשרה וההסדר שהועלו בין שעל ידי מדינת ישראל והמוסדות הציוניים שקדמו לה ובין שעל ידי גורמים בינלאומיים שונים. אחד הלקחים מכך צריך להיות שהתעלמות הפלסטינים מהסכמים בינלאומיים מעמידה בספקות את ערכם של הסכמים עימם.
המתקפה על הצהרת בלפור איננה הדוגמה היחידה לאסטרטגיית ההטעיות הפלסטינית. גם הניסיון הנוכחי של הנהגתם, בסיועה האדיב של צרפת, להביא לביטול בפועל של החלטת מועצת הביטחון 242 שמדגישה את חשיבותם של גבולות בטוחים, דהיינו בני הגנה, ואיננה דורשת מישראל נסיגה מוחלטת מכל השטחים שמוחזקים על ידיה כתוצאה ממלחמת המגן ב־1967, הוא חלק מכך. כל הנ"ל מאשר את חשיבותה של קביעת עובדות בשטח כדי למנוע הפרות פלסטיניות של הסכמים שייחתמו אם ייחתמו עימם בעתיד, ובפרט בתחום הביטחון.
אחת הדרכים להבטיח זאת היא נוכחות ביטחונית ישראלית במקומות מסוימים בשטחים במשולב עם נוכחות אזרחית. זה מה שעמד לנגד עיני ממשלת ישראל במהלך ועידת קמפ דיוויד ב־1978, כשהוחלט שבאוטונומיה הפלסטינית המתוכננת יהיו "אזורי ביטחון מוגדרים", וזה גם מה שבא לידי ביטוי ב־1970 - לגבי החלטתו של שר הביטחון משה דיין - בעניין הרחבת היישוב האזרחי בתוך הפרמטרים הצבאיים בקריית ארבע ליד העיר חברון הערבית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם