ראשי » חדשות » דעות

הכתום אותו כתום: 11 שנים לפינוי גוש קטיף

מתוך אבק החורבן של גוש קטיף עולה דילמה חריפה, שמלווה את המפונים גם היום: מצד אחד החלום לקום מהשבר ולבנות את העתיד, מצד שני החלום לחזור הביתה, לשם

שתי תקוות גדולות מתנגשות על הבמה בהצגה "עת לטעת". שתי תקוות גדולות, הגיוניות, טבעיות - וכל כך סותרות. ביום שלישי השבוע עלתה הצגת היחיד הזו על במת האודיטוריום בכנסת, כחלק מאירוע שארגן ועד מתיישבי גוש קטיף לציון 11 שנה לעקירת יישובי חבל קטיף וצפון השומרון. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מיוזמי האירוע, עלה לבמה לברך. כך גם אורי אריאל, שר החקלאות ופיתוח הכפר, שממונה מטעם הממשלה על הטיפול במפונים. ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, בירך גם הוא, ולקראת סיום האירוע התקיים ריאיון אישי עם שרת המשפטים איילת שקד.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איש מלחמה וחמלה: דורון אלמוג הוא תגלית השנה
- קלינטון או טראמפ: את מי באמת מעדיף פוטין?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בין לבין התרחש על הבמה מפץ גדול־קטן, כזה ששולח לך אגרוף לבטן ודואג שהאפקט יישאר שם לאורך זמן. המחזה "עת לטעת" עוסק בכל מה שעקירת היישובים נוגעת בו: אובדן הבית, המשבר האידיאולוגי, המשבר האמוני, מקומו של הזיכרון בתוך בניית החיים החדשים, ולא פחות מזה – סוגיית השיבה הביתה. כן כן, הביתה. המקום ההוא ששיבה אליו, בניגוד למה שאמר שם ראש האופוזיציה, אינו מחייב שיבה מסוכנת לתוככי העיר עזה, שכן גוש קטיף מעולם לא היה חלק מהעיר העוינת הזו.
 
על הבמה הקסימה את הצופים שני סטי, שחקנית חוזרת בתשובה, שנכנסה בכישרון רב למילים שכתבה לה המחזאית תמר חלוצי. היא, תתפלאו לשמוע, לא מגורשת גוש קטיף ולא מתנחלת, אלא מחזאית תל־אביבית־חילונית־שמאלנית, שפגשה במקרה ביעל הרמתי, תושבת גני־טל של אז ושל היום. על בסיס רישומיה של הרמתי נבנה המחזה הזה ביד אמנית.
 
חלוצי הצליחה ללמוד את השפה ואת הרוח, ולהביא אותה לבמה במגוון אמצעים תיאטרליים. יחד עם הבימוי המדויק של אוֹפָּל לוי – חילונית תל־אביבית בזכות עצמה – מצליחות היוצרות והמבצעת להעביר אותנו בין ימי ההתנתקות לימי האבל המאוחרים יותר, בין ימי הינקות של בן המשפחה הפעוט לדילמת רגעי גיוסו לצה"ל, שנים אחרי העקירה.

לצד המשבר האמוני והמשבר הזוגי, ההתמודדות עם הטרור שדם נרצחיו נספג באדמת הגוש וההתמודדות המרומזת מול הדגל והמדינה, עומדת גם הדילמה החריפה שעולה מאבק החורבן: מצד אחד החלום לקום מהשבר ולבנות עתיד ובית קבע במקום חדש, מצד שני החלום לחזור הביתה, לשם. והקרע שיוצרת הדילמה הזו מתקיים בו זמנית בין גיבורת ההצגה לבין בעלה, בינה לבין דודתה המתה, ובינה לבין עצמה. כי בשעה שהעקורים זוכים לעקיצות בגלל התקציב שנשפך עליהם ובגלל הווילות החדשות שהם בונים בפריפריית לכיש והאזור, הם עצמם עסוקים בשיח אחר לגמרי. כי הרי איך אפשר לבנות בית בְּמקום חדש, כשכל כך מחכים לחזור לבית החרב? ואיך, למען השם, אפשר לקרוא לזה, אם לא בגידה?
 
180 משפחות עדיין מתגוררות בדיור זמני. 11 שנים אחרי הגירוש מגן העדן הכחול ההוא, מדינת ישראל של "פתרון לכל מתיישב" עוד לא מצאה להם בית. בירוקרטיה בגרוש לא מאפשרת להם לסגור מעגל, וגם לא לפתוח אחד חדש. אלה שבווילות כמו אלה שבקראווילות, עדיין מנסים לבנות קומה ועוד קומה בלב הקונפליקט שבין שתי התקוות לעתיד.
  
11 שנים אחרי, על הבמה באודיטוריום של הכנסת הכתום אותו כתום, הכאב אותו כאב. רק החול שפיזרה סטי על הבמה, מסמנת לעצמה טריטוריה זמנית שעפה ברוח הים ורוח ההתנתקות, הוא לא אותו חול. תשאלו את תושבי נווה ובני־נצרים שליד כיסופים. הם יספרו לכם שהחול הקרוב לחופי עזה לא דומה במאומה לחול שהתעקש לחלחל לתוך הבתים שלהם ולדגדג להם עשרות שנים בכפות הרגליים. אז החול התל־אביבי? החול התל־אביבי שפוזר על הבמה לעולם לא יהיה דומה לחול ההוא, שנשאר שם, בבית.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

לכל הטורים של אורלי גולדקלנג