פשע חדש נגד האנושות: מתנחלים חוגגים
הדימוי המטורף שעיתון 'הארץ' יוצר לישראל גורם נזק עצום, כפי שהבין השבוע אפילו ג'פרי גולדברג. חמורה לא פחות היא השפעתו המכריעה על התקשורת והאליטות כאן
פעם היה מתאם ברור בין השפיות של העם ותגובות השכל הישר, ובין הכתיבה והשידור של אנשי התקשורת. היום חל שבר, ויש נתק בין האופן שבו הציבור מרגיש ומתנהג ובין ההשתקפות המעוותת של המציאות בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה. בנושא זה מגיע לציבור צל"ש.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איש מלחמה וחמלה: דורון אלמוג הוא תגלית השנה
- קלינטון או טראמפ: את מי באמת מעדיף פוטין?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחת ההוכחות לכך התקבלה דווקא מארה"ב. הכתב הראשי של 'אטלנטיק מגזין', ג'פרי גולדברג, הודיע בטוויטר שנמאס לו לקרוא כל יום ב'הארץ' כמה היהודים מרושעים. "אני חושב שאני מוכן כבר להשאיר מאחוריי את 'הארץ'", צייץ גולדברג, שאיננו חשוד באהדה לימין הישראלי. "פשוט נמאס לי לקרוא כל הזמן על היהודים הרשעים בעמודי הדעות". בתגובה לאיזה עמוס כזה או אחר מהנהלת העיתון, השיב גולדברג: "עמוס, מה שאתה לא מבין זה שהבעיות בקמפוסים (נגד ישראל, א"ל) נגרמות בחלקן בגלל זבל כמו זה". איזה? לא חשוב. כל יום מביא איתו זבל כזה או אחר.
מקרה קלאסי, נקודתי, מתוצרת הארץ, הוא הסרט שנבחש רבות בשנה החולפת: 'שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים'. במקרה שאתם לא יודעים, הפשעים של הגרמנים מלפני שבעים שנה כבר נסלחו. במידה רבה הם הולכים ונשכחים, הולכים ומתעמעמים. אבל "פשעים" שישראלים מפברקים על עצמם מלפני 49 שנים, עליהם לא חלה כל התיישנות. הכוונה לכמה מקרים בודדים של הרג שבויים שנידונים בסרט המדובר. לפני כשבוע וחצי הוקרן הסרט בפני קהל במינכן. לפי דיווח של עדת ראייה, הקהל הגרמני עף לתקרה בסופת צדקנות מוסרית שלא תיאמן. כאילו הגרמנים זועמים על הישראלים שנותרו בחיים אחרי השואה, ומעזים לנצל את החנינה שהגרמנים העניקו להם כדי להרוג ערבים. ממש נורא!
אחר כך חשבתי שיכול להתרחש היום אירוע דומה לפרשת מרדכי אורן משנת 1952. אורן הוא אותו מאמין גדול בסטלין, חבר קיבוץ מזרע, שנעצר בידי הצ'כוסלובקים והועמד לדין במשפט הראווה של פראג יחד עם קבוצה של 14 נאשמים מראשי המשטר - רובם יהודים. גם היום אפשר לדמיין כיצד כוכב 'הסלילים הגנוזים', הסופר עמוס עוז, מוזמן לקבל עוד פרס ספרותי בסך כמיליון אירו באיזו עיירה גרמנית שנבנתה במיוחד כדי להעניק לסופר הגדול פרס מטעמה. מיד אחרי חלוקת הפרס, עוז נעצר. הגרמנים מאשימים אותו כפושע מלחמה. הוא נידון על כך שידע על התרחשות פשעי מלחמה במלחמת ששת הימים, אבל לא דיווח ולא תבע שהאחראים יועמדו לדין.
במשפט כמובן עומד עוז בעוז, ופוצח בווידוי נרגש שבו הוא מאשים את עצמו ומתנדב להחליף את הקטגור הראשי. הפעם לא שישה מיליון קטגורים עומדים מאחורי התובע־הנאשם, אלא 80 מיליון. 80 מיליון גרמנים אינם טועים.
מי שעוקב מעט אחרי מסעו של הסרט ברחבי העולם יודע איזה חורבן תודעתי הוא ממיט על ישראל. זהו אפס קצהו של הנזק האסטרטגי שגורם 'הארץ' בהשפעתו המצטברת ב־15 או 20 השנים האחרונות. אך 'הארץ' לא רק גרם לנזק בינלאומי, שג'פרי גולדברג רק רמז עליו בנושא הקמפוסים והקהילה היהודית באמריקה. הוא בעיקר הפך את העיתונאים ואנשי התקשורת בישראל לכת מסתגרת, האחוזה בבולמוס כפייתי של ראיית כל אדם שראשו הציץ לרגע מעבר לשולי החפירה כפושע, כחשוד, כשודד, אולי אפילו כאנס.
כך יושב לו אבי תורת האִתרוג, אמנון אברמוביץ', ומאיים בגלוי על משה כחלון. אם כחלון לא יעזור לנו להיפטר מבנימין נתניהו, התקשורת תפסיק לאתרג אותו. "כחלון הוא חביבנו", אומר אברמוביץ', כגנרל שחטף לעצמו את האולפן, "הוא צריך לקבל החלטה לרדת מהגדר. לאן פניו. האם הוא רוצה לחזור לליכוד, או לעשות מה שהוא באמת רוצה, להביא סוף לשלטון הבלתי מסתיים של נתניהו".
גילה גמליאל צדקה כשביקרה את מירי רגב שאמרה "מה שווה גוף שידור אם אנחנו לא שולטים בו", אבל היא חשפה מיד את הבעיה שלה: היא הגדירה את דבריה של רגב כ"על גבול הפשיזם". ברור שהיא חוזרת כמו תוכי על שטיפת המוח של 'הארץ' והשיח הקיצוני שהוא כופה על החברה הישראלית. החזרה על המילה 'פשיזם' הופכת את גילה גמליאל לבעיה גדולה יותר ממירי רגב.
להבדיל מנפתלי בנט, ראש הממשלה נתניהו חושב שהתקשורת בישראל היא בעיה אסטרטגית. במידה מסוימת, איום אסטרטגי. הכת המסוגרת הזו עסוקה לא רק בשנאה פתולוגית לנתניהו ורעייתו שרה, אלא גם ביצירת דימוי מטורף של מדינת ישראל בחוץ לארץ. לא מכבר פרסם אמיר תיבון מ'וואלה' מאמר גדול באתר 'פוליטיקו' האמריקני, שבו הוא פחות או יותר ביסס את הטיעון שראש הממשלה הנבחר של ישראל אינו ראוי ואינו כשיר לעסוק בבעיות של ביטחון לאומי, וכי כל התחום הזה צריך להישאר להכרעותיו הבלעדיות של הממסד הביטחוני.
עמדה זו חושפת ערכים אנטי־דמוקרטיים, המאפיינים את אנשי הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית.
במאמר אופייני ממחלקת התברואה ב'הארץ' ממציאה פרופ' אווה אילוז פשע חדש נגד האנושות: מתנחלים חוגגים ביהודה ושומרון. הסרט 'המתנחלים', היא מתריעה במאמרה, "מראה גודש של מתנחלים מאושרים, מזמרים ורוקדים, חוגגים חתונות, בר מצוות, לידות, חגים יהודיים, תפיסת קרקעות, מאחזים בלתי חוקיים חדשים, הרחקות, ניצחון על המדינה, ובעיקר חוגגים את האינטימיות והשמחה של משפחת העם היהודי. יותר מהקריאות להקים את ישראל מהנילוס ועד הפרת, מטרידות התמונות הבלתי נשכחות של אותם אנשים רגילים רוקדים ושרים, עוברים מניצחון לניצחון... תופסי קרקעות תאבי בצע הפכו למצפן המוסרי של היהדות הישראלית".
אם יש משהו מטריד יותר ממאמר־זבל כזה בעיתון המשפיע על אליטות מבית ומחוץ, זה שגם לאחר הקריסה של 'הארץ' בשוק התקשורת, על פי סקר TGI האחרון, עדיין אפשר לקבוע בביטחון שצמרת צה"ל, המונה כמאתיים אלופים ותתי־אלופים, קוראת באדיקות ובקפידה את מאמרי המערכת, הפרשנות וטורי הדעות בעיתון, יותר מאת הנחיות הממשלה.
המאבק הרועש עכשיו סביב אופיו של תאגיד השידור הציבורי ("לא מכאן, לא מעכשיו") הוא אחרי הכול רק היערכות ותפיסת עמדות שולטות לקראת הקרב האמיתי. כולם מצפים לדו"ח פילבר על הרפורמה בערוצי הטלויזיה המסחריים. כשידוע שפתיחת השוק כרוכה במעבר ממשטר הזיכיונות למשטר של רישיונות שידור. גם נפתלי בנט ואיילת שקד יודעים את זה. הם נפלו שם ב'בית היהודי' על הראש?
אקו"ם