פרשת רוט: הימין טמן ראשו בחול ונפל בפח
תהליך מסוכן של הסתגרות גורם לאנשי ימין לבטל את דעתם של גורמים מקצועיים, אם אלה אינם נמנים על המחנה הנכון. פרשת המתחזה "וילהלם רוט" שנחשפה ב-nrg היא רק דוגמה למחיר שנלווה לגישה זו
לפני כמה חודשים החליט לבקר בארץ ראש מפלגת החירות האוסטרית, היינץ כריסטיאן שטראכה. משרד החוץ הוציא המלצה רשמית לא להיפגש איתו. הטענה, כפי שפורסם, הייתה שמדובר במנהיג מפלגה עם לכל הפחות עבר ניאו-נאצי, שנתפסת כדגל שחור בקרב חלקים נרחבים באירופה.עוד כותרות ב-nrg:
רגב נגד כחלון: "מהמר על הספורט בישראל"
לוחמי מצדה פורצים לאגף חמאס בכלא נפחא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ברקע מתקיימת בשנים האחרונות תופעה כללית בימין הניאו-נאצי האירופאי, שסבור שהמוסלמים הם כרגע בעיה גרועה יותר מהיהודים. לכן על פי תפיסה זו כדאי, פרגמטית, לשתף פעולה למשך כמה שנים עם היהודים כדי להתמודד עם המוסלמים, ורק אז לחזור לטפל ביהודים.
למרות זאת, אנשי ימין רבים בארץ התגייסו באופן נרחב לטובת ביקורו של שטראכה. טענתם הייתה שמפלגת החירות האוסטרית התנקתה מעברה הניאו-נאצי, שכעת אנשיה הם תומכי ישראל מובהקים, ושתהיה זו טעות דרמטית לא להיות איתם בקשר.
כשניסיתי להבין מאיפה הם שואבים את המידע הזה לגבי הפוליטיקה האוסטרית והדקויות שלה, רובם ככולם הפנו אותי לפרסומים של אחד, "וילהלם רוט", פעיל פייסבוק ימני פופולרי שטען שיש לו קשרים נרחבים בפוליטיקה האירופית בכלל ובאוסטריה בפרט.
אין לי שמץ של מושג בפוליטיקה אוסטרית, אני לא קורא גרמנית, ובאמת שלא היה לי זמן להתעמק בסוגיה. אז עשיתי את מה שאני מניח שרוב האנשים עושים באותו מצב: שאלתי את עצמי על מי אני סומך יותר, האם על אנשי משרד החוץ או על וילהלם רוט?
יצא לי להכיר כמה מאנשי משרד החוץ, והם היו משרתי ציבור מסורים ומקצועיים מאוד. בניגוד לתדמית, הם גם היו בעלי דעות די מגוונות, ולחלקם כנראה היינו קוראים ימנים. העמדה הרשמית, כך ניתן להניח, גובשה על סמך אנשים ששירתו באירופה ומכירים היטב את הסוגיה וההקשרים הרחבים שלה. האינסטינקט שלי היה לסמוך עליהם. כשניסיתי להגיד את זה לחבריי בימין, התגובה שקיבלתי על פי רוב הייתה בסגנון של "עזוב אותך מאנשי משרד החוץ, סתם שמאלנים שם כולם".
אתמול (חמישי) התפרסם ב-nrg תחקיר של גדעון דוקוב לפיו אותו וילהלם רוט הוא בכלל משה חרותי מגבעתיים. אדם שככל הנראה אין לו כלל את הקשרים שהוא טוען שיש לו, ובקיצור - שרלטן. זה גרם לי לתהות שוב על מי אנחנו סומכים כשאנחנו לא מבינים בסוגיה כלשהי?
לתחושתי יש תהליך עומק שמתרחש בימין הישראלי, במסגרתו מעדיפים לסמוך רק על מי שמזהה את עצמו במובהק עם הימין. יש חשדנות מוחלטת כלפי כל מי שעשוי להיות מזוהה עם השמאל, גם אם הוא איש מקצוע מצוין ובעל ידע נרחב בסוגיה הנדונה, וגם אם הוא אפילו לא באמת איש שמאל.
התהליך הזה מדאיג מאוד, כי שירות ציבורי במדינה דמוקרטית מבוסס על כך שמשרתים בו אנשים שיש להם דעות אישיות מכל קצוות הקשת. וכשהשלטון מתחלף, וכרגע מקבלי ההחלטות מקדמים אג'נדה שחלק מאנשי המקצוע לא מאמינים בה, האחרונים צריכים להמשיך לשרת באותה המסירות והמקצועיות. במקביל, הציבור ומקבלי ההחלטות צריכים לסמוך עליהם שכשהם מביעים את דעתם המקצועית זו אכן דעתם המקצועית ולא ניסיון לקדם אג'נדה אישית.
מדובר באלף-בית של ממלכתיות ושירות ציבורי במדינה דמוקרטית: לנסות, עד כמה שאפשר - וברור שאי אפשר לגמרי - להפריד בין המקצועי לאישי. אבל מתברר שהולכת וצומחת פה, בחוגי הימין, דעה שלפיה אין ממלכתיות, יש רק מחנות. אין עמדה מקצועית, יש רק אג'נדה פוליטית. ובכל פעם שמתחלף כאן שלטון צריך לעשות ניקוי אורוות א-לה ארדואן.
אני מקווה שהימין הממלכתי יצליח להקיא מתוכו את הקולות האלו; שנצליח לסמוך אחד על השני שיש לנו מטרות משותפות שמתעלות על האינטרס המחנאי, ושיש ערך לשירות ציבורי מסור גם כשמקבלי ההחלטות מקדמים מדיניות שאתה לא בהכרח מסכים איתה.
"וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם".
אקו"ם