נישואי נוחות: החזית הסונית-ישראלית מול דאעש
שיתוף פעולה רציני, פומבי וללא מגבלות יתאפשר בין ישראל למדינות ערב הסוניות במאבק מול דאעש - רק אם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים. ההבנה שהם המפתח לשיפור היחסים הללו מעלה את חשיבותם ואת מחירם
רבות ממדינות העולם שואלות בתמיהה ומביטות בהערכה על היחסים המתפתחים והולכים בין מדינת ישראל למדינות הסוניות היותר חשובות במרחב. מערכת היחסים הגלויה בין ישראל למצרים ולירדן, שאיתן יש לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים, וגם היחסים הבלתי פורמליים בין ישראל לסעודיה והאמירויות במפרץ.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- תנו לו ללכת: למה היה צריך לשחרר את קצב
- "התחרות" שנתניהו מייצר היא המשך הסוציאליזם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נראה שיש שלושה מוטיבים לשינוי זה: ראשית, מדובר במדינות סוניות שחוששות מעוצמתה ההולכת וגדלה של איראן, המובילה את הגוש השיעי במרחב ומאיימת על שלמותן או ביטחונן של המדינות הסוניות. סכסוך דתי עתיק קיים בין המיעוט השיעי לרוב הסוני, מיעוט הנהנה מכך שיש לו הנהגה אחת, שמוכנה להשקיע את כל הנדרש כדי לשנות את מצב השיעים במזרח התיכון מעיקרו.
הנהגה זאת היושבת בטהרן מובילה מאמץ מתוכנן וממוקד שעיקרו שחרור השיעים מעול הסונים בתימן, בבחריין ובסעודיה, והגנה על השלטון או על ההובלה השיעית בעיראק, בסוריה ובלבנון. התכלית היא ליצור רצף שיעי מטהרן דרך בגדד ודמשק בואכה ביירות.
בה בעת מנסה טהרן לפגוע בדומיננטיות הסונית בצידו הערבי של המפרץ שבין חצי האי ערב לאיראן, המכונה המפרץ הפרסי או המפרץ הערבי. בצידו הערבי של המפרץ שוכנות בין השאר אמירויות המפרץ: סעודיה, בעלת מיעוט שיעי באזורי הנפט; בחריין - שחוותה ניסיון הפיכה שיעי; ותימן, שבה נלחמת סעודיה לצד הרוב הסוני נגד המיעוט החות'י, שמחובר לאיראן.
למאבק השיעי־סוני יש גם גוון לאומי, כי אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במאמץ איראני להגביר את ההשפעה במדינות שכולן ערביות. הד למאבק הלאומי הזה אפשר למצוא במחלוקות פנים־שיעיות בעיקר בעיראק, שם שוכנת העיר נג'ף, שהיתה פעם העיר החשובה ביותר לשיעים וכיום נגזלה בכירותה על ידי העיר האיראנית קום.
המוטיב השני שמניע את חששות המדינות הסוניות כולן הוא האיום של הרעיונות הסלפיסטיים הקיצוניים שמוביל ארגון דאעש. בערבית דאעש הוא ראשי תיבות של ״המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה״, אך היום הארגון פועל גם בסיני ובלוב ואף יש לו סניפים באפריקה ובאירופה, כמו שמעידים מעשי הטרור התכופים. לכן השם ״המדינה האיסלאמית״ מתאים יותר למציאות.
התרחבות מימדי הפעילות של הארגון מהווה איום על המדינות הסוניות, כי כולן בעיניו אויב ראשון במעלה. במצרים הוא אויב בפועל משום פריסתו בחלקים של חצי האי סיני וחבירתו לחמאס, הסניף הפלסטיני בעזה של האחים המוסלמים, שנואי נפשו של המשטר הנוכחי בקהיר. בירדן ובסעודיה דאעש מאיים על המשטר מבפנים, כי בשתיהן קיימת אווירה אוהדת לארגון בחלקים שונים של האוכלוסייה. לכן, גם אם הקואליציה הפועלת נגד הארגון תצליח לצמצם מאוד את שטח המאחזים שלו בעיראק ובסוריה, אף על פי שכיום היא מתקשה לשמור על המומנטום לאחר סידרת הצלחות חשובות, עדיין הרעיון שהארגון מקדם יהיה מסוכן מאוד למדינות הסוניות.
המוטיב השלישי נובע מהתחושה שארה״ב נטשה את ידידיה באזור ברגעי מבחן, ובכוונתה לצמצם מאוד את מעורבותה באזור. במצרים החששות מבוססים על נטישת מובארק ומה שנראה כמו תמיכת ארה״ב באחים המוסלמים. בסעודיה ובמפרץ התסכול נובע מכך שהן רואות את הסכם הגרעין עם איראן ככניעה אמריקנית. הן התאכזבו מהתנהגות ארה״ב כלפי מובארק מחד וכלפי אסד הממשיך להרוג בסונים מאידך, משום שהבינו שארה״ב כבר לא עומדת לצידן במאבק מול איראן אלא מצפה מהן לוותר לחלק ניכר מדרישותיהן.
ברור למדינות הסוניות, שראו בארה״ב מעצמה שבעצם נוכחותה במרחב בלמה כל כוח שהיה יכול לאיים עליהן, שהמצב השתנה. גם אם ארה״ב נותרה מעצמת־על היא איבדה את הרצון להפעיל את כוחה במזרח התיכון. יתר על כן, גם כשהיא מתערבת, למשל בהובלת הקואליציה נגד ארגון המדינה האיסלאמית, נעשים הדברים במשורה ובזהירות גדולה, וארה״ב מתפשרת מול יריביה בשטח, כפי שעולה מתגובתה הרפה להגברת המעורבות הרוסית בסוריה.
המדינות הללו מחפשות גורם שיכול לסייע להן בעת כזאת. ישראל היא המדינה היחידה בכל המרחב שיציבותה אינה עומדת בסימן שאלה. היא מדינה חזקה צבאית וכלכלית, ויש לה יכולת ונכונות להגן על האינטרסים החיוניים שלה. זה הבסיס למערכת היחסים החדשה המתפתחת בין ישראל למדינות הסוניות הללו, מדינות סטטוס־קוו קלאסיות הנמצאות באזור שלא מפסיק להשתנות, והן מחפשות בו עוגן על מנת לייצב את עצמן. ישראל היא עוגן שכזה. אלה נישואי נוחות, לא יחסי אהבה, אך יש להם חשיבות גדלה והולכת.
כדי להגיע לפריחה של ממש ביחסים צריך לשתף פעולה, כפי שאמר לי נסיך סעודי שאיתו הופעתי על במה משותפת בוושינגטון. ״הצירוף בין הכסף הישראלי והכישרון הערבי יכול לשנות לטובה את כל המרחב״, אמר. הבדיחה המשעשעת הסתירה אמת גדולה: ישראל יכולה לתת למדינות אלה את שחסר להן: ביטחון, טכנולוגיה ושיפור עצום בתחום המים, החקלאות והבריאות.
אלא ששיתוף פעולה רציני, פומבי וללא מגבלות יתאפשר רק אם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים - לא כי הנושא בוער למנהיגי המדינות, אלא משום שבלעדיו הרחוב לא יאפשר להם להתקדם בפומבי במערכת היחסים עם ישראל. אלא שלפלסטינים לא דחוף לקדם את ההסכם ואת מערכת היחסים של ישראל בעקבות כך - נהפוך הוא; ההבנה שהם המפתח לשיפור היחסים הללו מעלה את חשיבותם ואת מחירם.
הדרך היחידה להתגבר על מכשול זה היא לשנות את סדר השלבים: יש לבנות מערכת יחסים שתהווה מטרייה משותפת לפעולה של המדינות הסוניות וישראל, ואליה להוביל את הפלסטינים כדי להתחיל במו"מ. בשונה מן העבר, בעת הזאת שיפור מערכת היחסים חשוב למדינות ערב לא פחות מאשר לישראל, אלא שהמכשול הפלסטיני מפריע להן לממשו באופן מלא. לא בטוח שמדינות ערב מסוגלות להתגבר על מכשול זה חרף האינטרס שיש להן. כדאי שישראל תחשוב כיצד היא יכולה לסייע בכך, שכן מדובר בהזדמנות היסטורית.
אקו"ם