הודעה לעיתונות: אנחנו לא ציבור של מטומטמים
אולי זה היה רועש וצעקני, אבל לפחות דיברנו השבוע על חופש הביטוי, על חירות העיתונות, על איזון וגיוון. זה טוב הרבה יותר מההשתקה שקיימת כאן בדרך כלל
כמה רעש היה פה השבוע, אה? אם תהיו טובים, אולי תוכלו לשמוע את ההדים שעדיין מתגלגלים: מירי רגב צועקת על איילת שקד שצועקת על גלעד ארדן שצועק על אופיר אקוניס שצועק על אורן חזן שצועק על איתן כבל שצועק על בוז'י הרצוג, שמנסה לצעוק אבל לא ממש הולך לו.
עוד כותרות ב-nrg:
צרפת: בעל חנות נדרש למכור אלכוהול ובשר חזיר
500 שנה לדפוס העברי: מסמכים נדירים בוונציה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי היה מאמין שפיסת הטלוויזיה הנידחת של ערוץ אחד, שבקרוב תיקרא "התאגיד" או "כאן" (לא חסרים שמות בסיפור הזה), תיצור את אחד הדיונים הסוערים שידענו. צווחות "פשיזם" נשמעו מכל עבר, וזר לו היה נקלע לכאן היה בטוח שכוחות הביטחון כבר צובאים על מערכות העיתונים ושמגישי החדשות משדרים כל היום שירי הלל למנהיג הדגול, ירום הודו, מלך מלכי המנהיגים.
אז נכון, אנחנו מדינה של סערות, וסביר שבעוד יומיים לא נזכור את הסערה הזו וניסחף כולנו יחד לסערה אחרת (אהמ־אהמ, דו"ח המבקר). אבל וואלה, תנו לי בכל חודש שבוע שבו התקשורת תעסוק קצת בתקשורת, ואני מבסוט.
זה לא אומר כמובן שלא נאמרו שטויות. נאמרו די הרבה דווקא. אבל כמי שכילה שעות על גבי שעות בוויכוחי פייסבוק סוערים, שחלק ניכר מהם סבבו את נושא חוסר האיזון התקשורתי, התרגשתי מעצם קיומו של הדיון. כמו בהרבה סוגיות פה במדינה, לפעמים העובדה שיש דיון היא כבר תחילת הפתרון.
השבוע החולף היה בעיניי מראה למה שקורה כאן בשנים האחרונות. טועה מי שמזלזל בחשיבות הדיון על האיזון התקשורתי בישראל. מספיק להיזכר במערכת הבחירות החולפת כדי לדמיין מה היה קורה כאן בעולם נטול רשתות חברתיות. הרי שני ערוצי הטלוויזיה המרכזיים התגייסו באופן כמעט מוחלט לצד מסוים, ורוב אתרי האינטרנט המובילים לקחו את קידומו של בוז'י הרצוג כפרויקט אישי שלהם. בעולם כזה, הנחיצות של פייסבוק היא כמעט קריטית.
יותר משהשמאל איבד את השלטון, הוא איבד את הפרופורציות. "אתם רוצים להפוך אותנו לצפון קוריאה", צעק עליי השבוע חבר טוב, מצביע שמאל, ששתה יותר מדי תה קמומיל באותו ערב (זו לא סטיגמה שמאלנית, גם אני שותה קמומיל). "כן, אני בטוח שבצפון קוריאה יש שלושה עיתונים ענקיים לפחות ומיליון אתרי אינטרנט שקורעים את השלטון על בסיס יומיומי", עניתי לו.
"די, יא בכיינים, גם לכם יש את ישראל היום וערוץ 20", הוא ענה, כמובן. אני חולה על התשובה הזאת, באמת. אנשים שוכחים שישראל היום הוא העיתון היחיד שאשכרה ניסו לפגוע בתפוצתו באמצעות חקיקה. תאמינו או לא, מי שניסו לקדם את החוק הזה הם חלק ממי שצווחים היום "פשיזם".
אגב ישראל היום, השבוע העיתון הקדיש שער מיוחד לסערת התאגיד. לא אהבתי את הפומפוזיות של השער הזה, אבל גם כשאני מתעצבן על ישראל היום אני תמיד זוכר איך שוק עיתוני הדפוס היה נראה פה לפניו. אני נזכר בעולם שבו יש עיתון אחד חזק שלפיו יישק דבר, שיכול לחפות על אג'נדות אם הן באות לו לא טוב, שמסוגל להשתיק כל ביקורת כלפי הממשלה אם במקרה היא מפנה איזה גוש קטיף או חותמת על הסכם באיזו עיר סקנדינבית.
התרומה הגדולה ביותר של ישראל היום היא שהוא הפך את הכול לחשוף הרבה יותר. פעם, כשהייתי ילד, הייתי קורא ידיעות אחרונות בחרדת קודש כי איך לעזאזל משהו יכול להיות לא נכון אם הוא כתוב בעיתון. אבל היום הלוט הוסר, וזה מצוין. אפשר להמשיך לקונן כמה שרוצים על דעיכתם של עיתוני הדפוס, אבל אני מעדיף עיתון דועך וחשוף מעיתון שאין לך מושג מי או מה עומדים מאחוריו.
אה, כן, החבר גם הזכיר את ערוץ 20. הערוץ המסכן שאושר למטרות שידורי מורשת ומנסה בכל כוחו להפוך לקצת יותר מזה. מדי פעם הוא גם מרשה לעצמו לשדר חדשות, כמו למשל בעת פיגועים, או כשיש הפיכות בטורקיה. השבוע הוא קיבל על זה קנס, בערך 150 אלף שקל. מוזר, לא שמעתי הרבה צווחות "פשיזם" ו"סתימת פיות". ולפני שמישהו יעז לדבר איתי על כללי הרישיון של הערוץ, שיחזור אחורה ויבדוק כמה פעמים שיחקו עם כללי הרישיון של שני הערוצים הגדולים (ולא, האח הגדול לא נחשב לסוגה עילית).
למרות חשיבות הדיון, כדאי גם להזכיר משהו קטן לכמה מהמשתתפים בו, עובדה קטנה שלפעמים נדמה לי שהפוליטיקאים ואנשי התקשורת שוכחים. אנחנו לא מטומטמים. הם אולי חושבים שאנחנו כאלה, אז אני אקח רגע לתקן אותם.
אני לא מטומטם, שרת התרבות מירי רגב. אני לא רוצה "לשלוט בתאגיד", אני לא רוצה תקשורת של בובות על חוט שיתחנפו לשלטון. אני רוצה ייצוג, איזון, פלורליזם. אני רוצה אולפנים שבהם יושבים שני אנשים שלא מסכימים זה עם זה על כלום. אני רוצה פרשן שיסביר לנו כמה הכיבוש משחית, ושמולו יישב פרשן שישאל אותו על איזה כיבוש לעזאזל הוא מדבר. יכולת לנסח את דברייך אחרת, השרה רגב, אבל בחרת לקשקש על שליטה, ושם איבדת אותי.
אני לא מטומטם, השרה גילה גמליאל. אני אמנם שמח שלמדת מבוגי ומחבריו להשתמש במילה הכי טרנדית היום, "פשיזם", אבל תסמכי על מצביעי המפלגה שלך שיוכלו לזהות מקילומטרים מי מנצלת את הרגע הנכון כדי לקבל חיבוק קטן מאנשי הרדיו שמראיינים אותה.
אני לא מטומטם, אמנון אברמוביץ'. אתה יכול לטעון כמה שבא לך שהתקשורת מאוזנת, אבל היא לא. נכון, היא טובה הרבה יותר משהייתה לפני עשר שנים, אבל יש עוד המון דרך לעשות. אגב, איכשהו קצת קשה לי לקנות ניתוח תקשורתי של פרשן אמיץ שקצת שכח מה תפקידו בתקופת ההתנתקות, וקרא "לאתרג" את שרון עד שיפונה הגוש. לא רוצה לדמיין אפילו מה תאתרג אם תזהה אפילו שביב סיכוי לפינוי יהודה ושומרון.
אני לא מטומטם, ראש הממשלה בנימין נתניהו. עם כל הכבוד לתאגיד, אתה שר התקשורת כבר לא מעט זמן - ועם כל הכבוד לשידור הציבורי, השינוי צריך להגיע מהערוצים המסחריים. אתה אוהב תחרות – או לפחות ככה אתה מספר - אז יאללה, נראה אותך מייצר אחת גם בשוק התקשורת. פתח את שוק הטלוויזיה, וגאל אותנו מעולה של אחידות.
יש בעיות רבות בתקשורת. את חלקן אפשר לפתור מיד ואת חלקן נפתור רק בעוד שנים רבות (מה לעשות, לא כל הטובים הקשיבו לאורי אורבך והלכו לתקשורת). אבל בינתיים אני מדליק לעצמי סיגריה מטאפורית (למה לעזאזל הפסקתי לעשן), מוזג לעצמי כוסית ויסקי לא מטאפורית בכלל (תודה לאל שלא הפסקתי), ומביט בהנאה בדיון שאיכשהו מצא את דרכו מהפיד של כולנו אל הפיד של המדינה.
אקו"ם