ראשי » חדשות » דעות

תשעה באהבה: כשישראל החרבה למדה לדבר

נס קיבוץ הגלויות ונס הפרחת השממה מעמידים אותנו – קנאי המסורת – במבוכה גדולה שלושה שבועות בשנה. הושבענו לא לעורר את האהבה עד שתחפץ, אבל יש גם שבועה אחרת, שקושרת אותנו לארץ הזאת ולא מאפשרת להסיר ממנה את העיניים

אנחנו יושבים יחד במסעדה, שתי משפחות שמרכיבות יחד שבט קטן אחד, ובתוכו שני ילדי יומולדת בני ח"י שנים. הקינוח עם הזיקוק כבר על השולחן, השירים הושרו, והאמהות קורנות מנחת מתבקשת. רגע אחרי הבגרויות, והנה אנחנו כאן. בעוד חודשים בודדים האחד יתגייס, והאחר יצטרף אליו בהמשך, אחרי שנה-שנתיים של לימוד אינטנסיבי בישיבה. שני עולמות שונים שמתחברים יחד לעולם אחד. כאן במסעדה הקטנה הזו, ושם על מדי החאקי.

עוד כותרות ב-nrg:
- "אם נהרג חלילה, תתנו לנו להקבר בעפרה?"
- ילדים חלו לאחר ששתו חלב נאקות לא מפוסטר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

ובצד השני של השולחן משתוללים שני הקטנים שלנו. בעוד עשור בדיוק נחגוג גם להם את אותו אירוע - אחרי אותו קצב מבהיל של בריתות סמוכות, בר-מצוות בזו אחר זו ומירוץ בגרויות, ולקראת אותן הכרעות בחיים. אבל כרגע שניהם מרוכזים בשיחה קולחת, משתפים רשמים מכיתה ב' ותקוות לכיתה ג', חולקים דברי חוכמה בהגייה ילדותית של שי"ן שמאלית ומתיקות אין קץ.

ואז מגיע שלב הברכות. בן הזקונים הפרטי שלנו פותח במזל טוב חם ואוהב, ומוסיף: "ושתזכו לעלות לבית המקדש". בן הזקונים האחר מגיב בכנות: "מה קשור עכשיו בית מקדש?"

סביב לשולחן הצוחק סועדים חובשי כיפה וגלויי ראש גם יחד, עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה. כי הרי אנחנו מקפידים כבר כל כך הרבה שנים שלא להיכנס לנושאים האלה בתוך המשפחה. את המחלוקות הפוליטיות והדתיות אנחנו משאירים מחוץ לשמחת המפגש והרחק מאחוות הדם המשותף.

וגם אם נתעלם מפערי השפה שבין החילוני לדתי, גם אם ננסה לכמת את כמיהת השלום והשקט הכלכלי למושגי-המשיח הדוסיים שלנו, הרי שאפילו בתוכנו עוד מהדהדת אותה השאלה. כי למען האמת, גם בין חובשי הכיפות ועטויות השביסים, קשה יותר ויותר להסביר את הכמיהה הזו. בצפיפות הירושלמית מלאת אורות הכרך, בין אלפי התיירים וקולות הרוכלים במרכזי הסחר, צריך הרבה יותר משלושה שבועות של בין המצרים כדי להשתכנע שדרכי ציון אבלות מבלי באי מועד.

עד לפני מאה-מאתיים שנה היה הרבה יותר קל. פסלי "אקלזיה וסינגוגה" שעיטרו את אירופה הימי-ביינימית הציגו את היהדות המוכה, שמוטת הכתר, מובסת בכוח הכנסייה הגאה והרומסת-כול. הרדיפות שהתקיימו במקביל היו כמו הוכחה לנחיתותה של היהדות, שזמנה עבר ואין מנחם לה. מאז ועד היום, כל התנועות המשיחיות כולן קמו על מצע הדיכוי שסובלים היהודים והרדיפות האימתניות של קהילות ישראל בשלל הגלויות. הרבה לפני גירוש ספרד, הרבה אחרי שרשרת האינתיפאדות. כל חישובי הקץ בגימטריות מורכבות, כל עליות ההיסטריה לערי הקודש בתקוות גאולה - נתנו אוויר לנשימה ליהודי הנודד שגורש והוכה והושפל שוב ושוב.
 
ואז הגיעה תחיית המתים של העם היהודי, וקלקלה הכול. אקלזיה של קתדרלת נוטרדאם כבר מתקלפת מאות בשנים, הסינגוגה המלכותית הרימה ראש והקימה לעצמה בתי כנסת מפוארים בערי ישראל הגדולות והקטנות. אפילו בוותיקן נאלצו להודות לאחרונה שהיהדות עוד חיה ובועטת. נס קיבוץ הגלויות חסר ההיגיון והפשר, יחד עם נס הפרחת השממה של הארץ החרבה מזה אלפיים שנה, מעמידים אותנו – קנאי המסורת – במבוכה גדולה שלושה שבועות בשנה.

וזה לא שאין פירושים אקטואליים, ולא שחסרים פלפולי איכה וכאבי חורבן, ואפילו בגזרת שעבוד המלכויות עוד יש מה לשפר. ובכל זאת, יסלחו לי קנאי הגלותיות מחד גיסא ויסלחו גם נבהלי המשיחיות מאידך גיסא, כשרבנים נדרשים להתפלפל כל כך בדרשות כדי להסביר למה עדיין יש מקום לצום תשעה באב, ולמה לי בית מקדש עכשיו, כנראה אנחנו באמת כבר בימות המשיח. המצב הזה הוא לא בלתי הפיך, והוא לא יישמר מעצמו. אבל נראה שבזמן שהתאבלנו לנו כאן, מישהו כבר חידש ימינו כקדם, ועוד עם ריבית ועתודות לעתיד. עכשיו נשאר לנו רק להתנהל נכון ולממש אותן.

ובתוך התקומה הכלל-ישראלית הזו, יש גם פינה פרטית שלי. זו שביני לביני, זכר לחורבן ולתקומה גם יחד. איזו נאמנות קצת היסטרית לכחול והלבן של הטלית ושל הדגל, שמשאירה אותי כאן. בלי דרכון, בלי ניסיון קודם בקבלת ויזה, בלי שום היכרות עם תוכו של מטוס שממריא מעל ומעבר להרי אילת.

עם השנים הסיפור הזה של "לא יוצאת מהארץ" הופך לקשה יותר ויותר. מחירי הנופש בחו"ל יורדים, הצעות השליחות העיתונאית מעבר לים הולכות ונערמות. וככל שהפיתויים גדלים, הבוז והלעג מצד הסביבה גדלים בהתאם. הסרבנות העקשנית בעינה עומדת, בינתיים, ורק התירוצים מדוע לא לצאת לאיזה אוורור קטן, כנס או כתבה מרתקת, משתנים עם הזמנים.
 

והרי לכל הסיבות יש תשובות. כי על הפן הדתי אפשר להתגבר, ולא חסרים רבנים שיוצאים את הארץ. וגם על העניין הציוני הרי כבר יש תשובות טובות, ומה יש, לחברות התעופה והנופש הישראליות לא מגיעה פרנסה? אבל אבא ואמא התאמצו כל כך כדי שנשימתי הראשונה תהיה בארץ ישראל, ואיך אני יכולה לקלקל את הרצף?

ומאז אותה נשימה, אני רק מקווה שלעולם לא יעמוד צורך רפואי או אחר שיהרוס את התוכניות. שוב ושוב אני מתאמצת שכל אחת מנשימות חיי יהיו של אוויר ארץ ישראל, על אוויר ההרים הצלול שלה וריח המלוח על המים. על הזיהום החיפאי ועל הפריחה הדרומית. כי עוד לא תמו כל פלאיה.

ובכל זאת, התשובה האמיתית עמוקה יותר. תשובה שלא קשורה בביוגרפיה האישית שלי, אלא של העם שממנו צמחתי. כי אחרי כל השאלות והתמיהות, נדרשתי לבאר לעצמי את השאלה, ומצאתי לה מענה בשתי מילים: גלעד שליט.

לו חלילה הייתי אמו או אחותו של גלעד שליט או של כל חטוף אחר, בן גידוליי שנעלם לחמש שנים תמימות, רחוק ממסירות של אם ומחום המשפחה והבית; והנה הוא פתאום חוזר, אחרי שנות ייאוש ומאבק, ייסורים שלו ושלנו - מה הייתי עושה אז? מה היה מגיע אחרי החיבוק הגדול הראשון והשני והשלישי? אני מניחה שהייתי מתקשה להוריד ממנו את העיניים. אני מאמינה שהיה לי קשה מאוד להתרחק. מן הסתם הייתי צריכה לשחרר בשלב כלשהו - לאמא הרי אסור לעשות לילד בושות, בטח אחרי גיל עשרה - ובכל זאת, סביר להניח שהייתי שומרת על קשר עין. ועם כל הכבוד, שהילד יתמודד.
 
עם כל ההבדלים המתבקשים, חרדת האובדן המחודש היא ההסבר שלי לשריטה המדוברת. והיא חזקה יותר מעניין כלכלי, מקצועי, דתי או אחר. הארץ הזו חזרה אלינו אחרי אלפיים שנות גלות, שלה ושלנו. ושנינו כבר לא אותם גופים שהיינו אי אז, לפני החורבן הראשון והשני. היא לא בדיוק הארץ הטהורה והתמימה שהשארנו, אבל גם אנחנו לא ממש מה שהיא חשבה.

כן, אני יודעת שהשילוב של שנינו יחד מביא לתוצרת חצופה ומופרעת, מרושלת לא פעם, חסרת נימוס וחסרת מעצורים. אבל הארץ החרבה הזו, האילמת, הפכה בוטה וישירה להחריד, כי היא סוף-סוף למדה לדבר. הצעדים המהוססים שלה משכבר הפכו לדהירה מדהימה על כבישים מהירים ומחלפי ענק. ואחרי אלפיים שנות ריחוק וניתוק, איך? איך אני יכולה להוריד ממנה את העיניים?

אלפיים שנה התפרנסו ישראל משלוש השְבועות. לא מעירים ולא מעוררים את האהבה עד שתחפץ. נזהרים שלא לעלות בחומה ולא לגלוש ברכבל, בונים על אומות העולם שלא ישעבדו אותנו יותר מדי. מקפידים בקנאות דתית שלא להקים עצמנו מעפר עד יגיע יום אחרון, מחכים למשיח שיאחד את כולם בכוח הכריזמה ושיירד לנו מקדש משמיים. וכל הזמן הזה עמדה בצד השבועה הרביעית, מוכה ומבוישת, ממתינה בסבלנות שיבחינו בה.

זוכה להרבה פחות יחסי ציבור מהשבועות האחרות. "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? שחולת אהבה אני", היא אומרת, ולא מבקשת לחכות עוד ולא חוששת מתקומה. ובבת אחת דווקא השבועה הצנועה והנבלעת הזו קמה ומתקיימת. אחרי אלפיים שנות ניתוק פסיבי, כמעט בבת אחת הגיע עִתה, וישראל האהובה נבנית בבהלת אחישנה. ובאהבה, כמו באהבה, כמה כבר אפשר להתרחק?".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

לכל הטורים של אורלי גולדקלנג