ממשיכים להכחיש: אין אנטישמיות בארה"ב?
יצאתי לבדוק מה חושבים היהודים האמריקנים על השנאה נגדם, ומצאתי הכחשה עצמית וגם סוד קטן
אני חושב היום על יהודים, על יהודים אמריקנים. אל תשאלו אותי מדוע. אני נמצא כעת במרכז העיר שיקגו שבמדינת אילינוי, ואני נוהג לכיוונה של סקוקי, שבעבר שמעתי עליה כי זו עיירה מלאה ביהודים אורתודוקסים.לוקח קצת זמן להגיע שם, אבל ברגע שאני נכנס לסקוקי אני רואה כל מיני סוגים של אנשים עם מראה זר, שאיש מהם אינו חובש כיפה או שטריימל. אני מבקש מ'סירי', המזכירה האישית שלי, למצוא למעני "אנשים יהודים". לוקח לסירי חצי שנייה כדי למצוא את בתי הקברות הקרובים ביותר. אני מעוניין ביהודים חיים, סירי, לא במתים. אבל סירי לא מכירה יהודים חיים. היא קצת אנטישמית, אני חושב.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- שיעורי התורה של רהב מאיר הפכו לאיום אסטרטגי
- תשעה באהבה: כשישראל החרבה למדה לדבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשביל להתחכם, אני מבקש מסירי "למצוא בשבילי מסעדה כשרה בקרבת מקום". בתגובה, סירי מאתרת למעני מסעדה הודית. יהודים, כשר – בבקשה, סירי. אך היא שותקת.
לכן אני מנסה משהו אחר: "תמצאי מסעדות בקרבת מקום". סירי, שאינה אחת האנטישמיות החכמות ביותר בעולם, מכוונת אותי בשמחה למסעדות אחדות, שאחת מהן מפרסמת את עצמה כיהודית וככשרה. אני מקווה, כמובן, שסירי לא משחקת איתי משחקים.
אני מגיע לשם במהירות, ויוצא ממכוניתי. אני מסתכל על המקום מבחוץ, אבל לא יכול לקבוע אם זה מוסד יהודי או אפגני. כל שאני יכול לקבוע הוא שאדם עם מראה אפגני יוצא מהמסעדה. אני מתקרב למקום.
"האם זה המקום שבו אוכל למצוא יהודים?" אני שואל אדם אחר, שלא נראה אפגני אבל שבהחלט יכול להיות אוונגליסט נושא נשק מאוהבי דונלד טראמפ. הוא תוקע בי מבט כאילו ביקשתי ממנו לספק לי יהודים טריים למאכל. "מה?" הוא שואג. "אני רוצה לפגוש יהודים", אני אומר לו, "בגלל שאני אוהב אותם". כעת הוא חושב שאני פשוט לא שפוי, וממלמל דבר מה לעצמו או לא-ל, אני לא לגמרי בטוח. נעזבתי לנפשי, אני מבין.
אני נכנס למקום, ומה אני רואה? ים של יהודים, כולם דתיים ונראה שכולם גוועים ברעב. הם אוכלים מנות גדולות, ממש גדולות, כאילו חייהם תלויים במה שמונח להם בצלחות. זה קצת מוזר, אני מודה, ואני תוהה לאיזה מקום הכניסה אותי סירי.
אני מנסה לפתוח בשיחה עם אדם בגיל העמידה, שאולי יוכל להסביר לי מה אני רואה שם. "האם המקום הזה מיוחד?" אני שואל אותו. "מה אתה מחפש?" הוא משיב. "אני רוצה לאכול את המזון היהודי הטוב ביותר. האם זה המקום הנכון?" הוא אומר לי שאינו יכול להגיד "כן", וגם לא יכול לומר "לא". יהודי קלאסי, אם תהיתם.
האם תוכל להרחיב קצת, אני מתחנן בפני היהודי, והוא מסכים. היום, הוא אומר, אנו מצויים בחודש היהודי אב, ובתשעת הימים הראשונים של אותו חודש יהודים אינם אוכלים בשר ומוצרי בשר, ולכן הם באים למסעדה הזאת, שהיא מסעדה "חלבית". ולמקרים כאלה, זו מסעדה טובה.
אולי זו הסיבה לכך שאנשים כאן אוכלים מנות גדולות: כדי לפצות על האוכל האמיתי שהם היו מעוניינים בו – קישקע ושניצלים – אבל אינם יכולים לאכול. זה בסדר מבחינתי. אני נשאר במקום.
אני מתיישב ליד שולחן, בסמוך לזוג צעיר. הם נראים חמודים, ככל הנראה הם בדייט, ואני מציג להם את עצמי. אני אדם שאוהב לשוחח עם אנשים, אני אומר להם. הם מנומסים ומחייכים לעברי.
איך זה להיות יהודים באמריקה, אני שואל אותם. זה נס שהם לא בורחים אחרי שהם שומעים את השאלה הזאת מאדם זר. "טוב מאוד", עונה הנער, שגילו עשרים ומשהו. האם יש גילויי אנטישמיות בארה"ב, אני שואל. "לא, כלל לא. אמריקה טובה מאוד ליהודים", הוא עונה. אתם אוהבים את אמריקה? "כן, מאוד. אני גאה להיות אמריקני", משיב הבחור. אני שואל את הבחורה: גם את? "כן, אני אוהבת את אמריקה". האם שניכם אמריקנים פטריוטים? "כן", טוענים השניים בפני האדם הזר שפגשו.
אני לא יודע, אבל נראה לי שהם חושבים שאני מה'סוכנות לביטחון לאומי' (NSA). הכול נהדר, הם מבטיחים לי שוב ושוב, הכול בסדר ויפה.
אני חושב שאני צריך להיות קצת יותר אישי, משהו שאנשי 'הסוכנות לביטחון לאומי' לא מפורסמים בו. האם אתם נשואים, אני שואל אותם. "לא", עונה הנער, "אנחנו בדייט". האם אתם יהודים אורתודוקסים? "כן". האם מותר ליהודים אורתודוקסים לצאת לדייט לפני החתונה? "כן, מדוע לא?"
אני שואל את הנער: "האם מותר לכם לצאת לדייטים במקומות פרטיים? אתה יודע, רק אתה והיא כשאף אחד אחר לא רואה?" הוצאתי את המילים מפי בקול שקט, כמעט בלחישה, כשאני מזמין אותו לחלוק עמי את סודותיו הקטנים. שניהם צוחקים, אבל לא עונים. האם פגשת אותה בביתה, כשהוריה ואחיה לא היו שם, אני מוסיף ללחוץ. הוא הופתע מאוד לגלות שאני יודע מה הוא עושה בזמן שהרבנים מתפללים. "אנו נתחתן", הוא מבטיח לי, ומקווה שלא אלך ואספר ליושבי המסעדה את מה שאני יודע.
שניהם באמת חמודים. יש משהו בזוג חרדי מאוהב שבקושי אפשר להבחין בו בזוגות אחרים: התשוקה הבוערת זה לזו, והסבלנות שלעתים קרובות עליהם להפגין.
כמובן, כעת כשאנו חולקים סוד – הסוד של תשוקתם – אנו חשים קרובים יותר, ואני מצטרף אליהם לשולחן. אני לא בטוח שהבנתי אותך לחלוטין קודם לכן, אני אומר לנער, ולכן תן לי לנסח את עצמי מחדש: מה אתה חושב שאלו באמריקה שאינם יהודים חושבים על היהודים? "שאנו עשירים וחכמים יותר מהם", הוא אומר, והבחורה מהנהנת בהסכמה.
"האם בפני עצמה, אמירה כזו אינה אנטישמית?" אני שואל. הנער מטלטל את ראשו בכיוונים שמשמעותם אינה שלילית או חיובית. אמריקה, אם אני לא טועה, היא ארצם של בני החורין, נכון? אני מקשה. "כן", הוא עונה. אז תאמרו לי מה אתם חושבים. "כשאני לא בשיקגו או בסקוקי אני מוריד את הכיפה שלי וכל דבר אחר שנראה יהודי", הוא אומר. מדוע? "ביטחון, לעולם אין לדעת", הוא מוסיף. אתה חושב שאולי יתקפו אותך בגלל שאתה יהודי? "בארה"ב הכפרית לא אוהבים יהודים. היהודים בטוחים בערים הגדולות, אבל זה שונה לחלוטין בחלקים אחרים של אמריקה".
אם אתה צודק, אני אומר לו, משמעות הדבר היא שיש הרבה מאוד אמריקנים שאינם אוהבים יהודים. "נכון, שמעת על ה'רדנקס' ("אדומי הצוואר")?" הוא שואל. אכן, וגם פגשתי בהם. "או", הוא מגיב. ממה שאתה אומר לי כעת, אני מעיר, יש הרבה מאוד אנטישמיות במדינה הזאת. אתה באופן אישי מסתיר את זהותך היהודית ברגע שאתה יוצא מתחומי העיר שלך. מדוע, אם כן, אמרת לי כששאלתי אותך לראשונה שאין אנטישמיות בארה"ב? אכן אמרת זאת, נכון? "אמרתי את זה", הוא עונה. מדוע שיקרת לי? "אני לא יודע", משיב הנער.
הנה לכם יהודי צעיר, שעדיין מוגן על ידי הוריו, אבל שבקרוב יצטרך להתמודד עם העולם בכוחות עצמו. האם כבר קנית את הטבעת בשביל הגברת היפהפייה שלצדך? "עוד לא", הוא אומר. מתי תעשה זאת? הנערה צוחקת. "אני לא צריך לדחוק בו?" אני שואל אותה. "כן", היא אומרת בקול רם דיו כדי ש'הסוכנות לביטחון לאומי' תוכל לתעד אותה.
היי, סירי, יש כאן יהודים. אלה יהודים חיים. תביטי על בני הזוג האלה: הם לא חמודים?
אקו"ם