למה אני עוקבת אחרי הילדה שלי בסנאפצ'ט?
אנחנו לא מדברים עם הילדים שלנו על הקלות והזמינות שיש בפורנוגרפיה שבכף ידם מצד אחד, ועל העיוותים המוטרפים שיש בתעשייה הזו מצד שני. הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול
כשהייתי בשירות ורציתי לחזור הביתה בסוף השבוע, הייתי מתקשרת להורים שלי מהתחנה המרכזית, מספרת להם על איזה אוטובוס בדיוק אני הולכת לעלות, איפה אחכה, ומתי בערך אני אמורה להגיע לתחנה שממנה הם יאספו אותי. היום אני אפילו לא צריכה לבדוק מתי ומאיפה לאסוף את הבכורה שלי: אני עושה סיבוב או שניים בסנאפצ'ט, ומייד יודעת איפה היא, מתי הלכה לישון, מתי קמה, עם מי היא, ואיך היא נראית בתור חתול.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הזמן הפוליטי של טראמפ הולך ואוזל
- מפוררים את צה"ל: המקבילה הדתית לשוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שינוי התרבות הזה מותיר אותנו, ההורים, אבודים. במהירות שבה הקלדנו 140 תווים בטוויטר, הם העלו כבר את קורות חייהם ביומיים האחרונים לסנאפצ'ט ולממוצע של 17 קבוצות בווטסאפ. את כמות המדיה שהם, ב־12 שנותיהם, מורידים באפליקציות השונות, לא ראינו מאז שנולדנו עד גיל 25 לפחות. הם חשופים לכמויות אדירות של מידע. כשהם כותבים עבודות לבית הספר, כבר לא מבקשים מהם לעשות סיכום מבריטניקה לנוער או אוסרים עליהם לפתוח אינטרנט, אלא מבקשים מהם לגגל ולערוך טקסטים בוויקיפדיה.
''ברור שהכי נוח לא לדעת, או לחשוב שברור שכל הילדים רואים, אבל שלנו לא''.
שאטרסטוק
אה, רגע, אתם לא יודעים מה זה סנאפצ'ט? אז אולי הצעד הכי נכון כרגע הוא שתעזבו הכל מייד, ותלכו לבדוק איתם. כי בתוך כמויות המידע האדירות שהילדים שלנו קולטים, סופגים ומעבירים הלאה, יש גם ידע שהיינו מעדיפים שהם לא היו נתקלים בו. אם רק היינו מספיקים לעקוב אחריהם כמובן. כולנו יודעים בכמה תוכן זבל אנחנו מוקפים, אך למרבה הצער הרבה מההורים לא ערים לכמויות הפורנוגרפיה שהילדים שלנו צורכים עוד לפני בר/בת המצווה שלהם.
ברור שהכי נוח לא לדעת, או לחשוב שברור שכל הילדים רואים, אבל שלנו לא. בשוק עשרות אפליקציות, תוכנות מגבילות, אפשרויות מעקב, וכן, צריך להשתמש בהן כדי שיהיה ברור איפה עובר הגבול: מה אסור ומה מותר, איזה תוכן רואים בקלות ואיזה דורש סיסמאות, פריצות, שקרים ומעקפים כדי להצליח לגשת אליו.
בחופש הגדול הזה, כשאנחנו שקועים עד צווארנו בעבודה, מנסים לתמרן בין ילדים בתחרויות טיפוס על קירות וסבתות קורסות בקייטנות מאולתרות, לילדים שלנו אין יום ואין לילה. כשאתם ישנים בלילה, העולם בכף ידם הסלולרית; כשאתם קורעים את עצמכם בעבודה, הם מול המסך הקטן והגדול, מול אפשרויות בלתי מוגבלות וסיפוקים מיידיים ללא הפסקה.
יותר נוח לטמון את הראש בחול מרוב הבהלה שלנו, מאשר לדבר עם הילדים על מה שחשוב באמת ולא דיברנו איתם מעולם. אנחנו לא מחנכים אותם למיניות בריאה, טובה ומשמחת. אנחנו לא מדברים איתם על הקלות והזמינות שיש בפורנוגרפיה שבכף ידם מצד אחד, ועל העיוותים המוטרפים שיש בתעשייה הזו מצד שני. אנחנו מתעלמים לחלוטין מלהביט במציאות ולספר להם על הקשר (או חוסר הקשר) בין פורנוגרפיה לחיי משפחה תקינים.
אז צריך להפסיק לפחד לדבר על זה. מה שהילדים שלנו באמת צריכים - זה שתהיו שם. שתדעו, שהם יידעו שאתם יודעים. הם צריכים לדעת שתמיד יוכלו לגשת אליכם, לדבר איתכם על הכל, ולדעת שהם לא יועמדו על דוכן הנאשמים אלא יקבלו חיבוק, עזרה והכוונה, ולב מבין ואוהב.
הכותבת היא מנכ"לית מרכז יהל ויו"ר ארגון הורים עובדים לשינוי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם