ראשי » חדשות » דעות

שנאת אשכנזים: המאבק המזרחי חייב להשתנות

השלב הנוכחי במאבק המזרחי טומן בחובו סכנה של נפילה לשנאת המדכאים ורצון "להחליף" אותם - כאילו אין אפשרות אחרת. קרב השבטים שהחברה הישראלית מתבוססת בו לא לוקח אותנו למקום טוב מאחר ותיקון אמיתי דורש נתינת מקום לכל הגוונים

בראשית היה הצבר האשכנזי. אליק נולד מן הים. הוא הלך בשדות. גברי, חילוני, סוציאליסט ותכול עיניים. לא היה כאן דבר לפניו. לא פלסטינים. רק כמה מאות אלפי פלחים הקשורים לאדמה כעצים דוממים. כמה אלפי יהודי "הישוב הישן". וגם כמה תימנים ציונים, ש"חיות השדה" הם והממסד גירש אותם מכנרת ומושבות אחרות, ועודד את בואם כקאסטת משרתות ועבדים. רגע אחרי הגיע היהודי הניצול, האוסט-יודן, ששפתו האידית "צורמנית". הוא היה דומה מספיק.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה אני עוקבת אחרי הילדה שלי בסנאפצ'ט?
- מפוררים את צה"ל: המקבילה הדתית לשוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ואז הגיע היהודי מארצות ערב. והוא היה עיראקי משכיל, סורי בעל נסיון בעסקים, מרוקאי ספוג תרבות ועוד ועוד. כולם נדחקו לחבילה מעוכה אחת. והוא היה בעיה. חסר מניות בהקמה. חסר כח והשפעה. חסר אידיאולוגיה, לעומת הצבר שלנו. בן לתרבות שזוהתה כנחותה. נתון לסלקציה, לחיטוי, לדחיקה נצחית למעברה, להעברה במשאיות, להעלמת תינוקות.
 
ואז דוברי רוסית, יוצאי אתיופיה. ומליוני פלסטינים כבושים. ועוד דוברי רוסית. החלום ההרצליאני על וינה לגדות הירדן, ושל דוד בן גוריון לכור היתוך מפאיניקי, הפך לעיסה מזיעה. שכבות שכבות של קהילות בין הים לנהר.

הפריבילגיות הניתנות ל"חלוצים" הם לא המצאה ישראלית. עיינו ערך הכבוד שניתן ל"מייפלאוור" האמריקאי. גם לא המחיקה של זהויות וקהילות ילידיות, והתפקיד הנחות שניתן ל"שחורים", מכלל השבטים והקבוצות, במדינה שמזהה את עצמה עם "לבן" מערבי.

המאבק המזרחי נתון לדינמיות חשובה. לאחר הדור הראשון להגירה שביטל את עצמו בהירואיות, לטובת היותו גשר לצאצאיו, והדור השני שנלחם באלימות, כנגד ממסד אלים, זה הזמן לדור זקוף. ומהו הדור הזקוף?
זה שלא מגדיר את עצמו על ידי האשכנזי. זה שלא זקוק ל"עמוד אש" מזרחי, תגובת תגמול על "עמוד האש" האשכנזי. שלא זקוק למכסות ברדיו הפסאודו- מערבי. שלא זקוק לשואה משלו, על מנת לתפוס מקום בחברה הישראלית.

דור מזרחי זקוף הוא כזה שלא מפחד מהערבוב. להיפך. כאשר זהותך ברורה וחדה לך, כל גיוון יכול רק להוסיף. ערבוב עם הערבי, שבעומק תרבותו שגשגת (גם אם בנפרדות ולעיתים בסבל ואלימות). עם דובר הרוסית, בעל התרבות משלו (למקפידי ההגדרה העצמית: רוב רובם של דוברי הרוסית בישראל אינם מזהים עצמם כאשכנזים). ערבוב עם יוצאי אתיופיה, שעם התחזקותם מביאים לישראליות מרכיב ייחודי וחשוב. וגם ערבוב עם האשכנזי, שיצק תוכן משמעותי לישראלי, גם אם מתוך אדנות ומחיקה כואבים. עם הקיבוצניק. עם איש האקדמיה. עם קוראי צ'כוב.

זו המזרחיות שאני מכיר. זו הספרדיות שגדלתי עליה. שנספגה מניגוני בית הכנסת שהקים סבי הלובי בשכונת שיכונים באשקלון ומהלימוד עם סבי הדמשקאי בשכונת התקווה. מזרחיות פטריוטית, לא בלי הבנה וביקורת. שעומדת גם על המגוון המרהיב שיש במרחב "המזרחי", שעוצב בישראל, וגם על הקשר והגשר לכלל ישראל, יהודי ודאי, אבל גם ערבי.

דרכו של דור זקוף היא לא פשוטה. תמיד ישנה סכנה של נפילה לשנאת המדכאים. ודאי את אלו המתעקשים שלא היה או "היה ונגמר". תמיד יש סכנה להמשיך ולהגדיר את עצמי ביחס אליהם. לשנוא ולהתקומם, אבל לרצות לקבל הכרה מהם או להחליף אותם, כאילו אין אפשרות אחרת. תמיד יש סכנה לדלג מעבר, ולא לראות כלל אוכלוסיות שלא מזוהות כ"מזרחיות": חרדים, יוצאי אתיופיה, בוכרים וקווקזים, רוסים, בדואים, ערבים, מבקשי מקלט. וגם זהויות צולבות של נשים, להטב"קים, עניים ועוד.

הפריפריות הישראליות מכילות את כולם והמרכז מפעיל מכשירי דיכוי, בעוצמות שונות, על כולם. אין טעם במהפכה, רק על מנת לתפוס מקום ליד ההגה ולהביא משאבים חומריים והכרתיים לשבט "שלך". יש הרבה טעם בחשד במי שפורט על מיתר אחד, לטובת רווח פוליטי מהיר, בעודו רומס ברגל גסה קהילות וציבורים אחרים, בחברה הישראלית.

הבית הישראלי העכשווי פועל ביחסי כח מאוד ברורים. יש מי שמקבל דרגש במסדרון צדדי ומי ש"זכה" לחדרים רחבי ידיים. יש מי שקולו נשמע ומשפיע במרחב הציבורי בבית המשותף, ויש מי שהופך להיות שם שקוף. תיקון של הבית חייב לעבור דרך נתינת מקום וקול לכלל דיירות ודיירי הבית. זה הפרויקט שלנו. לא חד וחותך כמו השתתפות בקרב השבטים, שממנו יצא אחד עם ידיו על העליונה. אבל, סיכוי אמיתי לשינוי מהדהד, החובק מקסימום א/נשים בחברה ישראלית צודקת מעט יותר, מתוקנת מעט יותר. זו הדרך שלנו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אבי דבוש

ממייסדי מועצת הנגב וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות

לכל הטורים של אבי דבוש