מתי הילדים שלנו ידרשו את חייהם בחזרה?
אני מקווה שיום יבוא והילדים שלנו יתעוררו וימרדו בתעשיית ההבל שיצרנו להם. מדוע עד היום לא קמה תנועת נגד של צעירים שחותרת ליציאה המונית מהרשתות החברתיות?
הרבה לפני שהרוסים מילאו את סלון ביתם בסבתות, לנו כבר הייתה אחת קומפלט בסלון. יותר נכון במטבח, על השרפרף הקבוע שלה, מקלפת תפוחי אדמה ומנתחת עם אמא ביידיש את הפרק האחרון של היפים והאמיצים. היא לא הייתה סבתא של מתנות ושוקולדים. היא הייתה האמא השנייה בבית, עם סמכות של מ"פ בסיירת מטכ"ל ומורא של רב'ה כריזמטי בחיידר. כשנהגה לצעוק לעבר חדר המשפחה "ילדים, למקלחת!" הילדים הלכו למקלחת.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אותה גברת: טראמפ ממשיך להתרחק מהבוחרים
- אהוד ברק, חסוך מאיתנו את הביקורת שלך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האם השארנו להם בכלל חיים שאפשר לדרוש?
צילום: שאטרסטוק
אבל ככל שנקפו השנים, מעמדה של סבתא כמסיימת מריבות ופוסקת מקלחות הלך וירד. מי שסימל יותר מכל את ההידרדרות היה המיקרוגל, מכשיר פשוט שאנחנו הילדים למדנו לתפעל בקלות ועבורה היה סוג של מפלצת נירוסטה עם כפתורים. סבתא לא הבינה את המיקרוגל ואפשר לומר שגם הוא לא הבין אותה. לאט־לאט יכולנו לראות איך עם כל לחיצה נואשת נלחצים גם כפתורי חוסר הביטחון העצמי שלה. זהו, היא כבר לא המלכה של הבית, שיודעת להכין גפילטע שלא מוכרים אפילו אצל שעפסיל במעדנייה. היא כבר לא האישה שמקלפת תפוז בדייקנות של צעדת חיילים קוריאנים. היא הזקנה הלא רלוונטית, שהעברית של נכדיה צחה משלה ומכשיר הטטריס שהם משחקים בו שעות הוא עוד מיקרוגל קטן ומאיים עבורה. אם היו ממים בתקופתה, אפשר היה להנציח בפרינט־סקרין את אותו מבט חסר אונים, המבט של "העולם הזה מתחיל להיות גדול עליי ואין לי מושג איך להתמודד איתו".
אבל בעוד שמשבר אי־הרלוונטיות תקף את סבתא בסביבות גיל 67, אותי הוא תקף ממש השבוע, ועוד לא ציינתי חצי מסך שנותיה. זה קרה כשהפעלתי את שידור הווידאו הראשון שלי בפייסבוק. עזבו שלקח לי שעה לקלוט איך מפעילים אותו ולהבין מה פשר הלבבות והסמיילי שמתעופפים באוויר ואיך מוצאים את עמדת הסלפי המוצלחת שבה לא יראו סנטר כפול ולא ייווצרו קמטוטי עור באזור הידיים. גם אחרי שצלחתי את כל המהמורות הללו התגלה, במובן הפשוט ביותר, שאין לי מושג מה עושים עכשיו.
אנשים שנולדו אחרי שנת תשעים בכלל לא שואלים את השאלה הזאת. הם פשוט פותחים מצלמה ומתחילים לברבר. במוצאי שבת צפיתי בשלישיית שב"בניקים משדרים נסיעה באוטו מול קהל של אלף צופים שמצאו עניין רב בערב חסר ההתרחשות הזה. גם בשידור שלי, שנעשה במהלך נסיעה לחופשה קצרה בצפון, צפו כאלפיים איש במצטבר. אבל אני הרגשתי אשמה כלפי אותם אנשים שפינו מזמנם כדי לצפות בפיסה כל כך משעממת מחיי.
לאורך כל אותה חצי שעה לא יכולתי שלא לתהות: האם חיי מספיק מעניינים וראויים בשביל להסריט אותם בווידאו? מדובר, כאמור, בשאלה מהניינטיז. שאלה שיכולים לשאול את עצמם רק אנשים שישבו בפעולת חבריא ב' וחשבו פעמיים ושלוש אם מה שיש להם לומר על נושא הפעולה ראוי בכלל להישמע.
מענדי גרוזמן בשידור ישיר. ''אנשים שנולדו אחרי שנת תשעים בכלל לא שואלים אם החיים שלהם מספיק מעניינים כדי לשדר אותם''.
צילום מסך
בעולם הלייקים והשיירים יש קריטריון אחד שהופך יצירה לראויה והוא, בגדול, האם הצלחת לשעשע או לרגש את הצופים. בתחילת דרכן של הרשתות החברתיות עוד אפשר היה לראות פה ושם דיונים בעלי משמעות. היום את פותחת את הפיד ולעינייך נגלית אימפריה שלמה של הבל ושטות. אנשים בגילך, חלקם הורים לילדים, מכלים את מרבית זמנם על ניסוח בדיחות, צילום סרטוני פארודיה ורצון נואש להצחיק או לסחוט דמעות בכל מחיר. הטוויטר הפך לזירת קרבות של פאנצ'ים בין פוליטיקאים ועיתונאים שמחליפים ביניהם מהלומות ומתחרים בינם לבין עצמם מי יותר שנון וציני. כבר לא נותר נושא אחד שניתן לעסוק בו באופן רציני.
אני רק בת 33 ומרגישה סוג של זקנה אבודה בכביש הטכנולוגיה. מצד אחד יודעת לתפעל את המיקרוגל, אבל מצד שני לא יודעת לומר לעצמי מדוע הוא חיוני לעולם. אני אוכלת במזנון המהיר וצופה בחבורת מתבגרים מעבירים את ארוחת הצהריים שלהם בעיצוב תמונות סנאפצ'ט של עצמם עם אוזני שפן ולשון בחוץ, יושבים אחד ליד השני אבל לא אחד עם השני, ולבי מתמלא רחמים. אני תוהה האם אי פעם יזכו לנהל שיחת נפש טובה בחייהם שלא תוגדר כ"חפירה". ואני חשה כלפיהם גם קצת אחריות, משום שיצרנו עבורם עולם שבו תכלית החיים היא עיסוק בשטויות.
התקווה היחידה שיש לי היא שיום יבוא והילדים שלנו יתעוררו וימרדו בתעשיית ההבל הזאת. פלא שזה לא קרה עד עכשיו. איך יכול להיות שכולם מתמסרים לזה? מדוע עד היום לא קמה תנועת נגד של צעירים שחותרת ליציאה המונית מהרשתות החברתיות? ההיסטוריה כמעט מחייבת שדבר כזה יקרה. כמו שילדי הפרחים מרדו במאבק החימוש, כמו שהפמיניסטיות אמרו די לאפליה, מישהו מילדינו חייב לקום ולדרוש את חייו בחזרה. השאלה היחידה היא האם השארנו להם בכלל חיים שאפשר לדרוש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם