מותה של במבי שלג ומות העיתונות העמוקה
את העיתונות שייצגו אליצור, אורבך ושלג ירשו כותבים שבמידה רבה הם תמונת ראי של כותבי השמאל הקיצוני ב'הארץ' וביקום הפייסבוק. הכתיבה בתקשורת הימין, כמו גם ההתבטאות בעל פה, הפכה לאגרסיבית ושטחית. עצרו את הקליקים, אני רוצה לרדת
מותה הכואב של במבי שלג מסיים עידן של עיתונות שורשית עם אחריות לאומית. במקומה אנו חוזים בתקשורת שנעשית יותר צעקנית ואגרסיבית, ושהעורך הראשי בה הוא הוד רוממותו הפייסבוק. חשבתי לכתוב כמה הערות ותיקונים בנושאים חשובים כמו האולימפיאדה או חמישים שנה לאיזה תקליט של הביטלס, אבל הסתלקותה של במבי שלג שינתה מבחינתי את סדר היום. זה הלם ועצב גדול. אמילי עמרוסי קשרה את אובדנה של במבי שלג עם מותם של אורי אליצור ואורי אורבך בשנתיים האחרונות. יש חיבור בין השלושה. למרות הבדלי השקפת עולם בין כל אחד מהם.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אותה גברת: טראמפ ממשיך להתרחק מהבוחרים
- אהוד ברק, חסוך מאיתנו את הביקורת שלך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כן, שלושתם היו דתיים, אבל מה שייחד אותם מול מגזר העיתונאים בכללותו ועיתונאי המגזר בפינתם הוא האחריות הלאומית. הם היו צומת של פוליטיקה, חיבור שורשי לקהילות מסוימות ועיתונות במיטבה - כל אחד בסגנונו. האם מסתיים עידן עם הסתלקותה של במבי שלג? אולי כן. בשני צדי המגרש האידיאולוגי־עיתונאי ניתן לזהות אובדן של האחריות הלאומית. עד כמה שכואב לקבוע, שלושתם במידה רבה - אורי, אורי ובמבי - מייצגים עיתונות של העבר.
בתקופת השיא של כתב העת 'ארץ אחרת' הייתה לי הרגשה שבמבי שלג עושה שם דברים יפים. ראית חיבור יהודי לישראליות, לתרבות שיש לה איזה שורש אבל היא פתוחה לעולם. חשבתי בזמנו שהיא צריכה להיות בין עורכיו הבכירים של 'מקור ראשון', אבל כנראה שהיא לא הייתה מספיק ימנית. דתייה כהלכתה, ואנטי־קלריקלית. מקיימת קשר עם גורמים לא כשרים. ברור שזה לא הגיע לשום מקום, בעיקר משום שהשלטונות לא הבינו שכישרון בעריכה לא קשור ל"דעות הנכונות".
מה שנשאר זה זיכרון של פגישה די ארוכה בבית קפה ברחוב קרן קיימת בירושלים. הקפה הכי גרוע בירושלים. לא קיבלתי את האהדה שלה לסוציאליזם. פה אפשר להשוות אותה לאורי אליצור. גם הוא בשורש תפיסתו היה סוציאליסט. זה לא הפריע לו להיפתח לתפיסה של הכלכלה החופשית ולעבוד במחיצתו של נביא "הניאו־ליברליזם", האידיאולוגיה הכי נוראה שיש. אני מתכוון לבנימין נתניהו כמובן. במבי שלג נאבקה ב"ניאו־ליברליזם", שם גנאי של השמאל לכלכלת השוק החופשי.
את העיתונות שייצגו אליצור, אורבך ושלג ירשו כותבים שבמידה רבה הם תמונת ראי של כותבי השמאל הקיצוני ב'הארץ' וביקום הפייסבוק. הכתיבה בתקשורת הימין, כמו גם ההתבטאות בעל פה, הפכה לאגרסיבית, כשהדגש הוא על מענה חד ואלים לכל ביטוי של השמאל - בין בכתב ובין במעשה. כלפי חוץ, העיתונות הימנית החדשה, ששלג הייתה לכאורה בין פורצי הדרך שלה, היא וכחנית ודווקאית, מהירה בתגובתה; כלפי פנים, לא מתקיים ויכוח. אני מתגעגע לוויכוחים שהיו פורצים לעתים בין אורי אליצור לביני. גם לוויכוחים המועטים שהיו לי עם במבי שלג. אבל מה שהיא עשתה כעורכת בעלת חושים עיתונאיים ועומק אינטלקטואלי, נראה לי מעולה אף שלא הסכמתי איתה.
היום שוררת הסכמה רחבה, והוויכוח הוא לכל היותר בין ימין כזה או אחר. משהו מאוד מפלגתי, מאוד שטחי. במבי שלג טיפחה כותבים שעיתונות הימין פלטה משורותיה. לא נציין שמות כמובן. הם נפלטו כדי לאפשר את ההסכמה הרחבה. אם להשתמש בביטוי שהשתמשו בו לאחרונה נגד ביבי: התגבשה הסכמה שבה כבר כמעט לא צריך לספור כיפות.
באיזשהו מקום, מי שנתן את הרוח הגבית שדי חיסלה את העיתונות המגזרית הישנה וניסתה לבנות תקשורת לאומית שפתוחה לעולם הקטן ולעולם הגדול - היה שלמה בן־צבי. מהלך ההכרעה שלו נכשל. זו הייתה החתונה בין 'מקור ראשון' ל'מעריב'. אבל רוח הדברים ברורה. בדרך התחסל כתב העת 'נקודה', שיכול היה לעבור שינוי כדי להתאים את עצמו ולהיות תחרותי יותר. האם העיתונאים שצמחו תחת עינם הבוחנת של אורי אליצור וישראל הראל ב'נקודה' הם פחות טובים מהעיתונאים שצמחו בגלי צה"ל? בעצם מדובר בשני גלים. חבר המושבעים עוד לא החליט בנושא.
באופן פרדוקסלי, אלה שגדלו אצל אורי וישראל - וזה כולל גם את במבי - הם פחות מגזריים או בכלל לא מגזריים, וחדורים באותה אחריות לאומית. הם הבינו שלאבד את השמאל זה דימום ברמה הלאומית שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. אני לא גדלתי בסביבה הזאת, אבל מצאתי איתם חיבור אמיתי. הרגשתי שפה משותפת שבאמצעותה התנהלו הוויכוחים האיומים. היום יש לי תחושה לפעמים שלא רק שאין על מה להתווכח, גם המילים להתווכח לא קיימות.
ישראל הראל אמר לי שמבין העיתונאים שצמחו תחתיו, במבי הייתה הבולטת ביותר כעורכת. ראו את זה באיכות של 'ארץ אחרת' בשיאו. אורי אליצור היה הפובליציסט המוביל. את החממה שבה צמחה שלג לפני שנים, 'נקודה', משווה הראל ל'העולם הזה', עם כל ההבדלים שבעולם בין שני המגזינים ובינו לאורי אבנרי. מה שדומה זה המוטיב של "כולם היו בניו". אבנרי תקף כקיצוני שמאלי ושיגר את הכותבים שצמחו אצלו לכל פינות התקשורת הישראלית. בכך הצליח להזיז את המרכז. הראל ואורי אליצור תקפו מימין, ושיגרו גם הם את התוצרת שלהם למקומות רבים בתקשורת.
העובדה שבמבי שלג לא התקבלה בסופו של דבר כעורכת בכירה בעיתונות המיינסטרים של הימין, מלמדת על ניוון מסוים שמאיים על העיתונות הזאת על כל אגפיה - כתובה, פייסבוקית, משודרת. החיכוך המתמיד עם תקשורת השמאל ועם גופי השמאל השנואים מושך באופן טבעי לצעקנות. אבל כל התרבות העיתונאית של פעם, שבתוכה צמחה 'נקודה', התפוררה. אלה היו הימים של 'כותרת ראשית', 'חדשות', 'מוניטין' ו'פוליטיקה'. מי זוכר?
ואולי זה מחזיר אותנו לדיון העכשווי על "חופש העיתונות". מי בעצם מאיים עליו? בעניין זה המצב לא השתנה בעשרים השנים האחרונות. חופש העיתונות בישראל לא מאוים על ידי השלטון, גם לא על ידי הצנזורה שעדיין קיימת. הוא מאוים בעיקר על ידי התמסדות העיתונות, הסתיידות חופש העיתונות כתוצאה מחדירת השיקול המכריע של יחסי ציבור; על ידי מקומות החניה השמורים.
בסופו של דבר, הדעתנות הפראית שמורה רק למי שכותב לפי הקו המפלגתי. אתרי האינטרנט תופסים יותר ויותר נפח, ושם העורך הראשי הוא הוד רוממותו רחוב הפייסבוק. חישובי הרייטינג במדיה החברתית מכריעים מה ייכנס ומה לא ייכנס ועל מה נכתוב. על זה אמר מי שאמר: עצרו את הקליקים, אני רוצה לרדת.
אקו"ם