טוען לכתר מנהיג האופוזיציה: ברק בודק דופק
המתקפות החוזרות ונשנות של ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר נגד התנהלותו הביטחונית של נתניהו מעידות על אופוזיציה חלשה ולא מאיימת. מלבד זאת, ברק גם בודק את החום של המים הפוליטיים, ומתלבט אם להיכנס לבריכה
בשנה שלפני מלחמת ששת הימים תקפה הצמרת בדימוס של הממסד הבטחוני, בהרכב של דוד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, את ראש הממשלה אשכול, והאשימה אותו באחריות לשני מחדלים ביטחוניים חמורים. הם לא טרחו לפרט מה הם המחדלים הללו. תוכן ההאשמות העלומות היה חשוב פחות מעצם המתקפה, שנועדה לערער את מעמדו של ראש הממשלה המכהן.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אותה גברת: טראמפ ממשיך להתרחק מהבוחרים
-אהוד ברק, חסוך מאיתנו את הביקורת שלך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זו גם האסטרטגיה של אהוד ברק, רב אלוף במיל', שר ביטחון וראש ממשלה לשעבר. השבוע בכנס 'דרכנו' הוא תקף בחריפות את נתניהו, וטען שתחת שלטונו נחשפה ישראל לאתגר ביטחוני מרכזי, בגלל "צירוף מדאיג של חוסר יכולת לשפוט אינטרסי ביטחון עמוקים ואת סדר העדיפויות שהם מכתיבים, לצד היעדר הפנמה של פוטנציאל שיתוף הפעולה עם ארה״ב וכן התנהלות אופרטיבית לא מוקפדת". ברק טען ש"מפאת רגישותם של הדברים" הוא לא יוכל לפרט עוד, אך הוסיף ש"בכל זאת אחזור ואומר: ככה לא בונים חומה. ככה לא מבצרים ביטחון לאומי".
אהוד ברק בכנס של תנועת''דרכנו''. ''קולו נשמע רם וצלול יותר משאר הטוענים לכתר מנהיגות האופוזיציה''.
צילום: אמיר מאירי
להאשמות המסתוריות הללו יש היום פחות משקל מאז. להבדיל מצמרת הביטחון של שנות השישים של המאה שעברה, הממסד הביטחוני בישראל איבד מידה מסוימת של אמינות. זה קרה בעיקר בגלל שינוי עמדות בקרב הציבור, שנבע מהערכות שגויות של מוסדות הביטחון בכל הנוגע להסכמי אוסלו, מלחמת לבנון השנייה, הנסיגות החד-צדדיות, מלחמות הטילים החוזרות ונשנות כתוצאה מכל אותן הערכות שגויות, ואולי הכי חשוב: הטעות החמורה של ראשי מערכת הביטחון לגבי עמדת הנשיא אובמה בעניין הגרעין ונסיגת ארה"ב מהמזרח התיכון.
בכל זאת, להערכתו של אהוד ברק, אפשר לשחוק ולערער את מעמדו של ראש הממשלה נתניהו רק דרך תקיפה באגף הביטחוני. הניסיון מלמד שלמרות קריסת מעמדו הציבורי של ברק, להכרזות שלו נגד נתניהו יש משקל, לפחות בעיני התקשורת.
יש שלוש סיבות עיקריות להתקפה החוזרת, שבאה בדיוק חודשיים אחרי מתקפת כנס הרצליה בחודש יוני. הסיבה הראשונה היא העיתוי: בשבועיים האחרונים נפגש ראש הממשלה נתניהו במפגשים קבוצתיים גדולים, בלי להגזים, עם יותר ממאה אנשי תקשורת. אולי מאתיים.
דווקא גדעון לוי מ'הארץ' נתן סיכום עיתונאי מעניין ונכון במידה רבה לגבי האפקט של הפגישות של העיתונאים פנים אל פנים עם נתניהו. לוי מדייק בתיאור הרושם הכללי שמותיר האיש על שומעיו. המפגשים השיגו כנראה השפעה, וגורמי אופוזיציה בתקשורת ובפוליטיקה לא אהבו זאת. נראה כאילו נתניהו, על תקן ניימאר, מתעתע כשמחצית המגרש ריקה, ועושה ככל העולה על רוחו מול שער ריק. מישהו הרגיש שצריך לתת איזון לקמפיין התקשורתי של נתניהו. וזה שוב אהוד ברק. כמו שהיה לפני כחודשיים.
כאן נכנסת הסיבה השנייה להתקפה: כמו בגבעת התחמושת, מי שהלך ראשון נפל. זה היה מאיר דגן. בכל פעם שנתניהו הצליח להעביר מסר לציבור הישראלי מעל לראשיהם של אנשי התקשורת, בדרך כלל בנאומים באו"ם או בקונגרס האמריקני, היה מאיר דגן יוצא להתקפה ומאיים על הציבור בחוסר האחריות של נתניהו. המטרה הייתה פוליטית: לשחוק את שיעורי התמיכה בראש הממשלה. לא לתת לנתניהו ליהנות מרגעי חסד. אהוד ברק נכנס למשבצת של מאיר דגן כתוקף הראשי מטעם הממסד הביטחוני והאופוזיציה נגד ראש הממשלה נתניהו. כמו דגן בזמנו - דווקא בשנים שברק עוד היה שר הביטחון - ברק תוקף ומבקר כשיש נסיקה בתמיכה הציבורית בראש הממשלה.
כממלא מקום דגן, ברק הוא גם האיש של הבית הלבן. הוא עדיין מאמין שישראל צריכה להיות צמודה לארה"ב ולמדיניותה. הוא מתנגד לקו של נתניהו, שהחליט לייצר לישראל מרחב תמרון מדיני מתוך הערכה פסימית לגבי מעשיה של ארה"ב באזור. ברק חושב שזהו הימור. אבל אם ישראל הייתה נשארת צמודה לבעלת בריתה כשזו מנתקת מגע, מצבה היה בכי רע.
בעניין הזה השקפתו של ברק נחשפה כבר כשגויה לחלוטין, בתחקירים ובניתוחים שפורסמו בתקשורת האמריקנית: ברק, דגן, שמעון פרס והשמאל הישראלי ניסו בשנים האחרונות לצייר את התרחקות ארה"ב מישראל כתופעה שמתרחשת בגלל מחדלי נתניהו; כל הפרשנים מסכימים היום, גם בעקבות החשיפה של איש הבית הלבן בן רודס, שמלכתחילה אובמה התכוון להתקרב לאיראן (ראו תשלום הכופר של 400 מיליון דולר), לנתק מגע מהמזרח התיכון (ראו החלטתו ברגע האחרון להימנע מתקיפה אווירית בסוריה), ולהתרחק ממדינת ישראל.
המטרה האחרונה והשלישית של מתקפת ברק היא בדיקת השטח מבחינה פוליטית. הוכח שקולו נשמע רם וצלול יותר משאר הטוענים לכתר מנהיגות האופוזיציה. אלא שבכירים במפלגת העבודה, גם כאלה שתומכים בו ומעריכים מאוד את פועלו כשר ביטחון אצל נתניהו, אומרים שלמרות רצונו לחזור לפוליטיקה – הציבור לא יקבל אותו. בינתיים יוצא שכל האחרים, כולל אשכנזי, הרצוג, לפיד ומנהיגים אלטרנטיביים מהימין, נראים ליד ברק כחגבים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם