עזבו את ההורים ה"מקטרים" במנוחה
קל ללעוג להורים שמשרטטים טבלת ייאוש עד 31 באוגוסט. כשתראו מה הם עושים אחרי אחד בספטמבר, תבינו מה חשוב באמת
בימי אוגוסט מתחלקת האנושות בין מי שמקטרים על חופשת הילדים ובין מי שמקטרים על המקטרים. הגדילה לעשות בעלת טור דעה מצולם באתר חדשות נפוץ, שנזפה בהורים מתוסכלי מערכת החינוך, הגדירה אותם כאגואיסטים שאינם כשירים להורות, ויצאה בקריאה גורפת ללדת פחות ילדים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אותה גברת: טראמפ ממשיך להתרחק מהבוחרים
-אהוד ברק, חסוך מאיתנו את הביקורת שלך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא ילדתי ילדים, ילדתי בני אדם. הם אמנם נולדו זעירים להפליא והתפתחו לאורך זמן ממושך למדי, אבל אחרי ששלושה מהם חצו את קו גיל הקצבאות, לא נותר לי אלא לקבוע כי עניין הילדות הוא מצב זמני בלבד. מה ששמעתם. את נושאת עובר רך ופלומתי, כמהה למגע רך של משמני זרועותיו וירכיו, ובסוף מקבלת גודזילה שעוברת אותך בראש. ולא תאמינו, אבל בדיוק שם מחכה לכם הדבר האמיתי – ההורות. האנושיות. הבריאה. היצור הענק הזה הוא אותו פשוש בעל אצבעות דקיקות ומצמוץ מעורפל עיניים, שלמד עם הזמן להשחיז לשון. אחרי שנים של ספיגת נשיקות מדגדגות בפופיק, הוא זה שעכשיו קורע אותך מצחוק.
אז כן, כולנו מנסות להיות בלבוסטעס לתפארת, ואנחנו נמסות כשאומרים לנו על גבר מחוספס "אוי, הוא כל כך טוב עם ילדים!", אבל עם כל הכבוד, אף נטול דליפות וסוודר בשעות הערב הם רק הספתח. כמו באוכלוסייה הכללית, כך גם לגבי בית גידולך שלך: לאהוב ילדים זה יופי, לאהוב בני אדם חשוב הרבה יותר. מי שנכנס לסיפור הזה כדי לקבל חום ואהבה אינסופיים מיצור חסר אונים שמביט בו בתלותיות מודאגת, שיאמץ חיית מחמד. ילדים באים עם רשימת דרישות מורכבת הרבה יותר, והם זקוקים להכשרה מתאימה לקראת צאתם לעולם מורכב בזכות עצמו.
אני לא מכירה הרבה ילדים שכועסים על שאמא היניקה אותם זמן קצר מדי, או על שאבא מעולם לא לקח אותם לגן שעשועים. אני מכירה אינספור בוגרים שכועסים על שאמא המסורה־משכבר לא הבינה ללבם הדואב במהלך משבר גיל הנעורים, ועל אבא שהסתפק בהמהום בלתי מחייב כשניסו לשתף אותו במשבר בחיי הנישואין הטריים שלהם. ממילא, קיטורי הורים על מריבות בין הילדים או על הצקות נוסח "אני רעב" ו"משעמם לי" לא מגדירות הורות טובה יותר או פחות.
לא כולנו נולדנו עם סף סבלנות זהה, וזה לא אסון גדול. כמו בעלי מקצוע בכל תחום אחר, גם בגידול ילדים יש לכל אחד מומחיות משלו. התיכונים שלנו מלאים במחנכים דגולים, אבל רק תכניס אחד מהם לכיתה ב' או ג', והוא יצליח למוטט את מערכת החינוך הפרטית של כל תלמיד ותלמיד בחדר. גם הכיתות הנמוכות משתבחות במורים שעושים עבודת קודש יסודית, אבל אם תעלה בדעתך להפקיד בידיהם בני־עשרה, הם יהנדסו בשבילך מחדש את המושג "חנוק לנער על פי דרכו". שאלה של התאמה. ובכל זאת, לא נעלה בדעתנו להתייחס אליהם כאל אנשי חינוך כושלים.
שלא תבינו לא נכון, ימי הינקות וכל מה שבא אחריהם קריטיים לגידולו של האדם, ולאף הורה אין פריבילגיה להזניח את קטנטניו רק כי הוא מוצלח יותר עם בני־עשרה או עשרים. אנחנו אמנם לא זוכרים את אמא שלנו מחליפה לנו חיתול אפילו פעם אחת, אבל יש להניח שהיא הרעיפה עלינו כבר אז אהבה שחלחלה לנפש והתיישבה בנשמה. זה בסיסי, זה הכרחי - אבל זו רק הקומה הראשונה במערכת המסועפת של היחסים בינינו. היא לבדה, בלי שום קומות משמעותיות מעליה, ריקה מתוכן וחשופה לפגעי מזג האוויר והאקלים החברתי.
אז כשאיזה אבא או אמא שמגדלים ילדי חופש בחום יולי־אוגוסט מקטרים לידכם, חכו רגע עם הביקורת עליהם. ברשימת הקובלנות שהילדים שלהם (כמו של כולנו), הולכים להגיש בעוד שלושים שנה לפסיכולוג, העניין הזה לא יככב בחמשת הגדולים. אפילו לא בחמישים הראשונים.
למען האמת, אני דווקא מהאמהות שוחרות החופש וסולדות האחד בספטמבר. כשהילדים שלי במצב נפשי נטול שעון מעורר, גם בתוך ריצת העבודה האינטנסיבית שלי השעון מתקתק בקצב רגוע הרבה יותר. זו לא חוכמה גדולה, למען האמת. הילדים הפרטיים שלי לא נטו מעולם להתכסח במכות, ומעט המריבות בספסל האחורי של המכונית התפתחו אצל חציים למריבות על המושב הקדמי – זה שבא עם מפתחות לרכב.
ובכל זאת, בוויכוח מול המקטרגים, אני עם ההורים שנאנקים תחת עול ילדיהם בחופשות ממושכות. הרשו לי לספר לכם משהו על אלה. ההורים ההם, שמחכים נואשות לחזרה למסגרת, שנלחמים על קיצור החופש הגדול ואירוך יום הלימודים, נכנסים עם פתיחת שנת הלימודים לשנת המלמדים שלהם. הם יישבו עם הילדים בכל ערב לבדוק שיעורי בית. הם ילמדו איתם למבחנים. הם ידאגו יום־יום לחולצה ייצוגית נקייה ומגוהצת ולסנדוויץ' ופרי שיחזיקו את הילדים שבעים ומבסוטים עד שובם מבית הספר. הם ירשמו אותם לחוג, יקנו את הציוד לחוג ויקפיצו אותם לחוג. הם ישאלו איך היה בחוג ולמה הם רוצים להחליף חוג. הם ירשמו אותם לחוג חדש. הם יקנו ציוד אחר לחוג החדש, ויקפיצו אותם לחוג החדש. הם יאספו אותם בשעה הלא־נכונה מהחוג הלא־נכון, כי איך הם אמורים לזכור שהחלילית התחלפה בכלל בג'ודו?
הם יילחמו עם הילדים על שעת שינה כדי שיקומו צלולים ללימודים, ויקראו איתם את סיכומי השבוע של המורה בשולחן שבת. הם יעזרו להם לענות על החידות של המנהל, על השאלון של עבודת השורשים, וישננו איתם בזיופי־על את מילות השיר החדש של המקהלה, שאליה הם דאגו להכניס את הילדה בפרוטקציה. הם יתיישבו במסיבת חנוכה על כיסא בגודל של משבצת סודוקו, ינופפו לילד הרביעי הנבוך ויצלמו אותו בהתרגשות של בן בכור. הם יתנדבו לאפות עוגה למסיבת סיום, לבשל תפוחי אדמה לל"ג בעומר ולהיות המבוגרים שמדליקים את המדורה.
אלה ההורים "חסרי האחריות ההורית" ששונאים חופשות כי אין להם כוח לגדל לעצמם את הילדים. אלה הורים. לו יהי חלקי עמהם. טוב, חוץ מהחלק של הדלקת המדורה. והעוגה. עזבו אותי, באמא שלכם.
אקו"ם