החצר האחורית של ישראל: איך נמנע את הרצח הבא
אמנה יאיסן, אם צעירה לשניים הצטרפה לסטטיסטיקה. עולם ימשיך לנהוג כמנהגו, עד לרצח הבא. לא שחושינו קהו, לא שאיבדנו את צלם האנוש שבתוכנו. אנחנו ממשיכים לקונן, להזדעזע ואולי אף להזיל דמעה. הצרה היא שאיבדנו תקווה
נשבר הלב. אמנה יאסין, אמא לשני ילדים, בחודש התשיעי להריונה, אשה עם חלומות, תקוות ושאיפות נרצחת ונפרדת מן העולם הזה, אין דבר אכזרי מכך. לצערי המקרה של אמנה לא יוצא דופן, אלא חלק מתופעה איומה שנמשכת עשרות שנים. רק השנה היו 41 מקרי רצח בחברה הערבית, חמש מהן היו נשים.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי להבין ולו במעט את תהליך ההשחתה העצמית, יש להתבונן על המציאות היומיומית שבה חי הציבור הערבי. במרבית היישובים הערבים אין מקומות בילוי, תרבות או ספורט כדי להאיר במשהו את אפלת החיים. בתי הספר צפופים וברמה נמוכה, השכונות מוזנחות ללא מדרכות או כבישים מסודרים. מתוך ההזנחה הזו צומחת האלימות והפשע אשר פושים בכל פינה.
זירת הרצח בטמרה
צילום: צילום מישל דוט קום
צעירים חסרי תקווה מצטיידים בנשק כדי להשיג כסף וסטאטוס חברתי. מתעוררים מאוחר, נוהגים בפראות כדרך להוכיח מצ'ואיזם, ואחרים ממהרים לבתי קפה כדי לעשן נרגילה ולהעביר את הזמן בבהייה באחר ותרים אחר אסקפיזם, ולעיתים אחר קורבנות זמינים. לצד האייפונים והטבלטים מונחים על הבלטות נשקים קטלניים שיום יום עוד ועוד צעירים נוטלים אותם ומצטרפים לעולם הפשיעה מבלי שהמשטרה תפעל די כדי למגר את תופעת החיסולים.
כמובן שאלו לא פני החברה כולה. החברה הערבית הצמיחה מתוכה אנשי עסקים, אומנים וספורטאים מצליחים בארץ ובעולם, אנשי ציבור מסורים שנאבקים יומם וליל למען עתיד טוב יותר לצעירים שלנו. אך האלימות הקשה והפשע האכזרי מאפילים על ההצלחות הללו ופוגעות בכל סיכוי להתקדמות. אוי לה לחברה שממנה באתי, אין דין ואין דיין, כל אחד כראות עיניו יעשה ואין מי שיעצור.
בימי התבגרותי, הסמכות שבידי הבוגרים הייתה אפקטיבית והעין הקהילתית שהשגיחה בלמה את הבנים הסוררים. היום, הבנים הם "הגיבורים הסוררים" העושים כבתוך שלהם, דוהרים בכבישים ובזים לאלו הנועצים בהם מבטים תוהים ונוגים, אם מבטי הזעם שלך יצטלבו עם עיניהם אולי גזרת על עצמך כליה.
ונחזור לאמנה. אינני מכיר את הנסיבות, האם הכתובת אכן הייתה על הקיר? האם למשפחה יש רקע אלים? האם היא הייתה מוכרת לשירותי הרווחה? האם הייתה לה כתובת לפנות אלייה להגנה ותמיכה? מי הסתיר והיכן הסתתרה האמת שהובילה לרצח הנתעב?
אמנה הצטרפה לסטטיסטיקה, מסופקני אם אמות הסיפין של החברה שממנה באתי ירעדו למשך ימים ארוכים. ברור שאף אחד לא יפיק לקח ושעולם ימשיך לנהוג כמנהגו, עד לרצח הבא. לא שחושינו קהו, לא שאיבדנו את צלם האנוש שבתוכנו. אנחנו ממשיכים לקונן, להלקות את עצמנו להזדעזע ואולי אף להזיל דמעה. הצרה היא שאיבדנו תקווה. המיעוט הערבי בישראל חי, פשוטו כמשמעו, ללא שמץ של תקווה.
נשותינו אינן עובדות, גברינו לרוב מובטלים או עובדים מתוסכלים במקצועות לא להם. מרחבי חירותו של האדם מצטמצמים, האפיקים הולכים ונעלמים והחלום על חיים משותפים ושוויוניים בין יהודים לערבים מתרחק.
נכון, הממשלה בתוכנית החומש שלה הפיחה תקווה חדשה, אבל בינתיים גם העתיד כבר משוכן בשכונות סלאמס לחוצות, פקוקות ובלתי אנושיות עד שימצא פתרון לעתיד של הצעירים. אנחנו החצר האחורית והאפלה של החברה הישראלית. אתם מעודכנים בתמונה הגדולה, אך אינכם מבינים את גודל האסון.
משהו רע, רע מאוד עובר על החברה ממנה באתי. חברה שהרימה ידיים, התייאשה, השלימה עם המציאות חסרת התקווה ומותירה את עתידה בידי קומץ שהופך למנהיגי השכונה. בידם הכוח והשרביט כשההנהגה האמיתית מרימה ידיים.
אני מודה ומתוודה שגם אני נכשלתי. גם אני הרמתי ידיים, גם אני כבר לא זועק חמס. כלו כוחותיי לראות עבריינים מנהיגים אותי, את קהילתי קובעים את הבון טון וחוצצים ביני לבין שינוי כלשהו. בחצר האחורית מתקתקת פצצה שעלולה להמית על כולנו אסון בלתי נתפס, ועל כולנו לשלב ידיים וכוחות להוציא את הנגע הרע מתוכנו.
זוהיר בהלול הוא חבר הכנסת מטעם סיעת המחנה הציוני ומפלגת העבודה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם