השמאל מרגיש שמותר לשקר ולגנוב כדי לפנות
הזיכרון הדמוקרטי שלי חוזר תמיד ללילה החם והלח ההוא בכפר־מימון, כשהמדינה עיקרה את החופש להפגין בחסות התקשורת
אני כותב יותר שנים מאז ההתנתקות מאשר לפניה. אני מבוגר יותר, יודע שאני לא יודע. אבל דבר אחד בטוח, את השיעור שנתנו לי חבריי בתקשורת לא אשכח. והזיכרון הדמוקרטי שלי חוזר תמיד לנקודה ההיא שבה חברי רועי שרון ואני נסענו לנתיבות, לעצרת הגדולה שתתגלגל אחר כך לכפר־מימון ותתגלה במבחן ההיסטוריה כאחד האירועים המכוננים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כשהתקשורת והשמאל התאהבו מחדש באהוד ברק
- המאבק בבורקיני הוא לא נגד טרור, הוא נגד נשים
- החצר האחורית של ישראל: איך נמנע את הרצח הבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בדרך שמענו שהמשטרה עוצרת אוטובוסים הנוסעים לעצרת, וניידות משטרה חוסמות את הצירים דרומה ואינן מאפשרות למכוניות שבהן חובשי כיפה לעבור. רועי הוריד את הכיפה (אני הייתי אז נטול) וככה נסענו, כך נסעו רבים. אנוסים. והתקשורת? דממה. בכפר־מימון באותו לילה היו אנשים שלבם נשבר מכאב, אכזבה ותסכול. קולם נשדד בידי ראש הממשלה. והתקשורת, כלבת הצ'יוואווה של האידיאולוגיה השמאלנית, ליקקה את רגלי ראש הממשלה. מהות הדמוקרטיה, החופש להפגין, עוקרה על ידי המדינה בגיבוי העיתונות הישראלית.
השבוע השתתפתי בסדרת כתבות של מואב ורדי מערוץ 10 על "ההתפצלות". במירכאות, ודאי שבמירכאות, כי הרי כל עניין הדמוקרטיה, הפיצול השבטי, נבחן רק בזמן ממשלות ימין. כשזה הפוך, הם פחות מוטרדים.
אני כופר לחלוטין בתזה שהשלטון בישראל מגביל את התקשורת, ואני בז מעומק לבי לנצח נצחים לעמיתיי הלא מכובדים שרוממות הדמוקרטיה וחופש הדיבור לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלהם בזמן שנערות בנות 13 נשלחו למאסר בן חודש. במבחן המציאות הם כשלו. רזי ברקאי ודומיו יכולים לעשות עד מחר פרצופים מודאגים מנבטי פשיזם. בזמן אמת הם שימשו מריונטות של השלטון.
קשה שלא להתפעל מהלוליינות המוסרית של התקשורת הישראלית: גם טובלים כששרץ בידם, גם אוכלים אותו וגם מתלוננים על הטעם. אני קורא ושומע את הקולות על הפגיעה של הממשלה הנוכחית בדמוקרטיה. ביבי האיום. כמו אצל אורוול, ריבוי ערוצים - תנאי הכרחי לשוק דעות חופשי - הפך אצלם לאיום על התקשורת. שעה ימנית בגל"צ היא ניצני פשיזם. וחברים, אני זוכר הכול. אני זוכר איך אותם עיתונאים, אותם בעלי טורים, פובליציסטים החיים בפסגות כתיבה וליריקה, כתבו שההחלטה הפרלמנטרית בדמוקרטיה ייצוגית היא מהות החיים הדמוקרטיים, ושבמהלך הבריוני של שרון אין אקט של גנבת קולות ודעת. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הם חזרו ואמרו על המהפך של שרון. הם דפדפו את ההתעלמות ממשאל מתפקדי הליכוד, משאל שהוא עצמו יזם. הם שיתפו פעולה עם אִתרוגו. ובשעה ששרון פילג את הליכוד, הריעו לו על המהלך.
כל עוד האופורטוניזם הפוליטי משרת את מחנה השמאל ופועל לקידום תוכנית מדינית שתכליתה חלוקת הארץ - מותר לשקר, לגנוב, למכור הבטחות שווא, לטשטש עקרונות. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם כתוצאה מהתרגיל הציני יפונו מתנחלים.
אז כן, אני זוכר את הימים האפלים שבהם נערות צעירות נכלאו בבתי מעצר ללא משפט, מאמרים בעיתונות קראו לפגוע בחוסמי הכבישים והמשטרה פעלה באלימות אכזרית. אני זוכר כיצד דממו כל אבירי הדמוקרטיה, מהעיתונות ועד המכון העלוב לדמוקרטיה. עץ האתרוג נתן ריחו מדן ועד אילת.
והתקשורת העלובה, האתרוגית, ההטרוגנית, לא התעניינה באמת מה יעלה בגורל המתיישבים. כולם היו עסוקים בהתפעמות מרגישות החיילים, מתרגילי הפסיכולוגיה בגרוש. כתבי העיתונות, נשמות רחומות שכמותן, עסקו בשאלה אם מותר להשתמש בילדים ועד כמה זה מזיק להם.
לעומתם, אני זוכר את הלילה החם והלח ההוא בכפר־מימון, הלילה שבו הלב החליד מדמעות ומזיעה. ליל חניה לפני מה שיכול היה להיות יריית הפתיחה למלחמת אחים, אבל שם ולא בתל־אביב התקבלה הכרעה היסטורית. העם לפני הארץ. האינטרס הלאומי הכולל גובר על העוול הנורא. כי למרות העוול הנורא, מלחמת אחים נוראה עוד יותר.
ציפי לבני, שהייתה שרת המשפטים באותה תקופה (כשילדות נכלאו ללא משפט), התייחסה השבוע להתנתקות בפוסט בפייסבוק. "הוויכוח המחודש על ההתנתקות, מי הצביע בעד ומי נגד, ואם הימין או השמאל ביצעו אותה - מפספס את העניין העיקרי", כתבה לבני. "מי שמנסה להתנער מהצבעתו בטענת 'אמרתי לכם' ביטחונית - לא התנגד לה בזמן אמת מסיבות ביטחוניות אלא בגלל פינוי יישובים. ההבחנה הזאת - בין ביטחון לבין התנחלויות - חשובה וקריטית גם לעתיד: מי שמתייחס היום למצב בעזה בהיבט הביטחוני, עוסק בסוג הפעולה הצבאית הנדרשת ובנקיטת צעדים משני מציאות ביטחונית. אף ביטחוניסט לא מעלה על דעתו לכבוש עכשיו את עזה כדי לשתול שם מחדש את גוש קטיף. הסיבה הפשוטה היא שהטרור מעזה לא התחיל בהתנתקות אלא לפניה, גם נגד המתנחלים וגם בטילים על שדרות שגרמו להרוגים ישראלים. את הבעיה הביטחונית בעזה צריך לפתור ואת האמת צריך לומר. ההתנחלויות בעזה לא סיפקו ביטחון - אלא צרכו ביטחון. ומה שנכון לעזה נכון גם ליהודה ושומרון".
שימו לב מה אומרת לבני: "ההתנחלויות בעזה לא סיפקו ביטחון אלא צרכו ביטחון". והרי הדברים נכוחים לא רק לגבי עזה או יו"ש, אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. מרגע שחזרנו להיסטוריה ולארצנו אנחנו צורכים ביטחון יותר משמספקים אותו.
"טרור מעזה לא התחיל בהתנתקות אלא לפניה", אומרת לבני, אבל הטרור הערבי התחיל הרבה לפני ששת הימים, וטילים לא נורו על שדרות, רקטות וקסאמים כן (או כפי שכינה אותם ויסגלס הזחוח "חפצים מעופפים").
אז בואו נסדר את הדברים. אם עד ההתנתקות האיום הרקטי על ישראל היה מוגבל לעוטף עזה בואך שדרות, הרי שמאז ההתנתקות והמבצעים התורניים נקלענו למציאות שבה חצי מדינת ישראל יכולה לרוץ למקלט בגלל ארגון המזוהה עם דאעש שרוצה להרגיז את שלטון חמאס. האיום הרקטי אילץ את ישראל להוצאות עתק על מערכות הגנה מתקדמות, תרגילים בעורף והיערכות לפינוי ישובים, והוא חמור פי כמה מאיום טקטי של היתקלות בין מחבלים לחיילים. הנזק הנפשי לילדים שגדלו לרוץ בעשר שניות לממ"ד הוא בלתי נתפס.
אני לא חושב שצריך לחזור לעזה בזמן הקרוב, ואולי היה נכון לשקול פינוי של היישובים המבודדים כפר־דרום ונצרים, אבל אין לי ספק שפינוי התוחמת הצפונית והגוש עצמו במקום מהלך של חילופי שטחים לדוגמה, הוא איוולת היסטורית. ההתנתקות לא רק הפכה את ערך יישוב הקרקע לבדיחה סיזיפית, אלא פגעה בכוח העמידה של ישראל. אויבינו הבינו שמה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. זו הסיבה שאני מאמין שתוכנית דומה לא תעבור. אפשר רק לקוות שהלקח נלמד.
אקו"ם