רכבת השלום, סיפור מלחמה: הרוב השפוי דומם
עשן הקרבות בין דת למדינה הצליח שוב להסתיר עובדה פשוטה: רוב מוחלט של הציבור הישראלי יודע איך פותרים את התסבוכת, רק שבינתיים הוא שומר על דממה
כמעט שבת שלום לכולם. השבת כבר כאן, לגמרי כאן. השלום, ובכן, במצב קצת יותר מורכב. לא, לא זה שמול אויבים שבאו עלינו מקרוב ומרחוק; זה שאנחנו מתעקשים לקיים בתוכנו, כאילו אין לנו מה להפסיד. הקרב שהתעורר במוצאי השבת שעברה בעניין העבודות על תחנת הרכבת בכביש איילון היה בסך הכול תירוץ מחודש לעורר את הכאסח שבין הדת למדינה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- לווין בלי טיל: הרצוג הפך ללא רלוונטי
- לאתיופים אסור להילחם כמו השחורים בארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוויכוח הציבורי החשוב הזה דוהר בתוכנו במהירות מופרזת, בלי לקחת אחריות על מפגעי הדרך שהוא משאיר מאחור. בתחנה הקודמת רכבת הרטינות שלנו רשמה לעצמה עיכוב סביב סוגיית הפתיחה של מרכזים מסחריים בשבת. בתחנה לפניה נוצר עומס בוויכוח על תנועת אוטובוסים בשבת. מרוב התעקשות לסבך כל סוגיה כזו באינספור מחסומי דרך, העסק המורכב של איזון בין קודש לחול לא מגיע לשום מקום.
אפשר לפתוח השבוע בפעם המי־יודע־כמה את סוגיית פיקוח נפש בשבת, ולדבר על צביון המדינה היהודית ועל סגירת כבישים באמצע השבוע בדרכים שלא נהנות מהנחת הסלב של איילון. אבל הוויכוח העקרוני בכלל לא נמצא בנתיבי התנועה שעל האספלט, אלא בנתיבי התנועה הציונית. זו שביקשה לבסס פה קיום יהודי שנובע קודם כול מאינטרס משותף.
מסקר שערכה לאחרונה קואליציית "שבת ישראלית" חוצת המפלגות, עולה כי 63 אחוזים מהציבור החילוני בישראל תומך באמנת גביזון־מדן להסדרת מעמד השבת במדינה. כן, החילוני. תוסיפו לזה אחוזים ניכרים מהציבור החרדי ומהציבור הדתי, וקיבלתם רוב מוחלט שמעוניין בפשרות שהציעו פרופ' רות גביזון, משפטנית בכירה, חופשייה כהגדרתה, והרב יעקב מדן, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית.
אפשר לחפש באותיות הקטנות את הפשרה שבאמנה, לבחון מה מצופה מכל צד לתת ומה יקבל בתמורה; אבל מומלץ יותר להבין את הרוח, הרוח שיוצאת מנקודת הנחה שאנחנו מעוניינים ליצור פשרות, להסתדר אלה עם אלה, ולהגיע לאיזו רגיעה בלי להרגיש פראיירים. רוח שאומרת: השבת היא של כולנו, המדינה היא של כולנו, ואנחנו רוצים ללמוד לחיות בלי לפגוע זה בזה.
הכותרות הראשיות השבוע הרחיקו כמה שאפשר מהרוח הזו. הן ביקשו מלחמת אחים קטנה, מאבק של בעד ושל נגד; ויכוח קולני שיש בו שורה תחתונה שצריכה בהכרח לעמוד בקיצוניות של ערך מוחלט, בלי שום גמישות מול הצד השני. בין אלה לאלה עמדו 63 אחוזים מהציבור החילוני, ויש לקוות ששיעור דומה במגזרים האחרים, וביקשו שנסתדר כבר איכשהו.
מדובר ברוב ברור, אבל שקט להחריד, שמחרחרי הריב גורמים לו לרפיון ידיים. אבל הקולות השקטים האלה, שוחרי השלום, הם בעלי הכוח האמיתי פה, ואסור להם לוותר. כמו חופן קוביות קרח שנמס בחום המים שבקנקן, מתבטל בתוכו וחדל מלהתקיים, אבל בסופו של דבר הוא זה שקובע את הטמפרטורה של המים.
אז איך אתם אוהבים את האלול שלכם – רגיש, רך, או בכלל עוצמתי וקולני? תעדיפו אותו וול־דאן – בלי ריכולים וצקצוקים, עם זר סגפנות בצד? או אולי מדיום־וול – קצת סליחות, קצת שיעורים, אבל בלי לוותר על נגיעות טינה למי שבסך הכול מגיע לו? ואולי אתם בכלל אניני טעם מאסכולת המדיום־רייר, שאוהבים את האלול שלהם עם ביקורת בונה (לזולת, רק לזולת) ועקיצות ראויות, על מצע חשבון הנפש של האחר?
מה לקחתם על עצמכם לכבוד חודש הרחמים והסליחות, ואיזה פנקס רשום אתם מנהלים מול בני המשפחה והחברים? ועכשיו, אחרי שקיימתם באחד בספטמבר את מצוות שילוח הקן ונותרתם עם עצמכם בבוקר סתווי־משהו ובאווירת החגים הבאים עלינו לטובה, מה מטריד אתכם יותר – איך תצלחו את פגעי ראש השנה בצד שמירת המשקל או אולי שמירת הלשון?
ארבעים יום לפני יום הדין, יש לנו אפשרות לעלות הכי גבוה שיש, אבל זה בדיוק הזמן המוּעד גם ליפול הכי נמוך שאפשר. להתעצבן על החזנים, על אורך התפילה ועל בחירת המנגינות. לריב על המקומות השמורים בבית הכנסת, על כמה מעלות טובות למזגן עלינו, ועל זכותו הווקאלית של זה שמתחרה עם החזן בשני קולות. כגודל הפוטנציאל, גודל הנפיצות. אז איזה אלול אתם בוחרים לכם?
בסופו של דבר מגוון האפשרויות הזה מונח על מזנון הבית, פרוס באופן זהה לעיני כול, ואנחנו בוחרים איזה סלט להכין לנו בהרכבה עצמית. אנחנו נחליט אם הרוטב על העיסה הזו יהיה חמוץ או מתוק, חריף או מלוח; את התוצאה עשויים לטעום גם מי שמסביבנו.
מלחמת העולם הזו נמשכת כבר למעלה מעשרים שנה. היא התחילה בשני צעירים שביקשו לשמור על אסתטיקה בסיסית, והתפתחה למאבקי כוח ושליטה בין שני שותפים לניהול משק בית. הקרב על קוצץ הציפורניים התחיל בחדר האמבטיה, טיפס במעלה השידה בחדר השינה, והתגלגל לסליק הכמוס שבמגירת הגרביים של הבעל.
עם השנים הצטרפו עוד ועוד גורמים שדרשו נגישות למוצר הבסיסי הזה, רובם מהמגדר של אבא דווקא. בנות המין המשקיע עוד מנסות מדי פעם לטפח חזות נשית בקצות אצבעותיהן, ניסיון שמסתיים על פי רוב בכסיסה אגרסיבית ובמראה כפות ידיים של חקלאי עזתי מצוי. אבל זה לא מפריע לנו להשתתף במרחץ הדמים על המכשיר הקריטי, בשם הציפורניים השחורות של הקטנים; לדרוש זכויות, חלוקה שוויונית וחזקה משותפת על הקוצץ. למעלה משני עשורים מהדהדים קירות הבית לקול נפץ ה"מי לקח לי את הקוצץ מהמגירה?!" ורעמי ה"כמה פעמים אני צריך/ה לבקש שתחזירו אותו למקום?!". למעלה משני עשורים, והקרב עוד בעיצומו.
ואז מישהו במכולת היישובית, ממש כשמעון פרס בשעתו, החליט לעשות סדר עולמי חדש. ציוד משרדי שונע לאזור הגלידות, ותכשירי טיפוח נדדו לאזור העפרונות משכבר. כמעט שהוא התפספס, כמעט שחמק מהעין. אבל הוא המתין שם על המדף, כסוף על גבי פלסטיק אדום, ולועג לכיווני: שבעה שקלים ושלושים אגורות. זהו. שבעה שקלים ושלושים אגורות. ככה, מול העיניים. על המדף. כמו התרסה טרוריסטית. כמו הזמנה לשלום בית.
מאז נרגעו הרוחות. איש תחת גפנו ותחת ציפורנו. אחד הילדים הציע סולחה חגיגית לרגל האירוע, וההצעה התקבלה בזרועות פתוחות ואצבעות מטופחות. אל האירוע צפויים להגיע שמונה בני משפחה קצוצי ציפורניים ומרוטי גבות, אם כי האירוע נדחה זמנית עד שנצליח לגלות מי, למען השם, לקח מהאמבטיה את הפינצטה?!
אקו"ם