סלחנו לגרמנים, לא נסלח לעמוס לוינברג?

כבר הנחנו מאחורינו את טראומת השואה, אנחנו לא מאשימים את הפלסטינים באין ספור מעשי הטבח שחוללו ואפילו לא את הערבים על המלחמה הבלתי נגמרת. אז למה רק מלחמת יום הכיפורים שומרת על מעמדה כטראומה בלתי נשכחת?

אמנון לורד | 4/9/2016 9:32
תגיות: עמוס לוינברג, הקב"ר המזמר
אני שייך למפלגה של אלה שלא משתמשים במושג "פוסט-טראומה". אני לא אוהב את המושג הזה. הוא תמיד נתפס אצלי כניסיון להטות ויכוח או דיון בנושאים חברתיים והיסטוריים לאפיקים לא רלוונטיים. אבל בנושא של מלחמת יום הכיפורים, עוד מעט 43 שנה, המושג הזה כופה את עצמו ואין אפשרות להתכחש למציאות שהוא מתאר.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אנחנו קנינו את האזיקים שהחרדים והממשלה שמו עלינו
- ואז אמרתי לרה"מ: 'חשבת פעם לומר די, עד כאן?'
- ש"ס מצ'פרת מקורבים במקום לחשוב על האזרחים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בערב שבת שודרה ב'אולפן שישי' בערוץ 2 כתבה ארוכה על קצין יחידה 8200, עמוס לוינברג, שנפל בשבי הסורי לאחר כיבוש החרמון. רוב הכתבה התמקד בראיון עם עמוס, פעם ראשונה מול מצלמות טלויזיה בפריים טיים. החדשות היחידות מהכתבה הארוכה הן עלינו. על הציבור הישראלי ובייחוד על האליטה התקשורתית הבטחונית שלו. היחס העולה מהכתבה לעמוס לוינברג הוא אותו הדבר כמו שהיה ב-25 באוקטובר 1973, או ביוני 1974, עת שוחררו שבויי סוריה מהמלחמה. שום פרספקטיבה על המלחמה. שום ריחוק ולקח וחוויה נלמדת. במידה שכתבי הטלויזיה מייצגים אותנו, היחס אל לוינברג נשאר כפי שהתקבע בתשוקתו של אותו קצין שיריון שרצה לחנוק אותו כשהיו יחד בשבי.
 
מתוך אולפן שישי
עמוס לוינברג. ''זוכה עדיין ליחס שמתאים לעולם המושגים של ברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השניה''. מתוך אולפן שישי

במאי הקולנוע ד"ר ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל, אומר לי כבר כמה שנים, שאנחנו עם בפוסט-טראומה. הוא כולל בזה אירועים נוספים. אבל דווקא הוא, השמאלן הרדיקלי, משדר לי מעבר לרכסי הרים גבוהים של חילוקי דעות פוליטיים, שהמפתח להבנת ההתנהגות הפוליטית-היסטורית של הציבור הישראלי זה המצב הפוסט-טראומתי.
ובייחוד הפוסט של הטראומה הידועה מ-1973.

הכתבה בערוץ 2, שם שודר הראיון, מלמדת חד משמעית על אותו קיבעון המחזיר את הישראלים לאותו מצב נפשי שבו היו למחרת המלחמה. לי אישית יש חוויות דומות לגבי הפוסט-מלחמה, שמתחברות להערכה הזאת. מבלי לפרט, אין מנוס מלציין שממש בשנים האחרונות, 40 שנה אחרי המלחמה, ראיתי איך לוחמים מהדור של 73' מתייחסים למה שנאמר או נכתב על המלחמה כאילו רק אתמול נדמו הדי הקרב. אותו זעם, אותן האשמות חשופות עצבים וגולמיות על שקרים ועל בגידה ועל פשלות ועל מחדלים. מעט מזה אפשר היה לראות בהתכתשות המגוחכת בין ז. ל-ז. בין אלי זעירא לצבי זמיר. אבל למרבה הצער, סיפר לי ידיד, מגיבורי הקרבות על רמת הגולן, התכתשויות כאלה הן נחלתם של חיילים וקצינים זוטרים בדיוק כמו של הגנרלים, ללא הבדל דרגה ומספר אישי. הוא סיפר שנדהם מעוצמת הזעם הרגשי שגילה במפגש של אנשי יחידתו. מדובר על מפגש מלפני כשנתיים.
 
צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
לוחמים יוצאים לקרב. ''עד היום היחס של החברה הישראלית למלחמת יום הכיפורים איננו בוגר''. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני

וכך גם עמוס לוינברג זוכה עדיין ליחס שמתאים לעולם המושגים של ברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השניה. מנופפים מול התנהגותו בשבי הסורי את אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, שבחר להתאבד לפני 61 שנים בשבי הסורי. היחס הנוקב, המאשים, כלפי לוינברג גם אחרי כל המלחמות וכל בני הערובה שחולצו בעסקאות של מעין כניעה, יכול להיפתר בצורה פשוטה: הוא שעיר לעזאזל למחדל המודיעיני שקדם כביכול למלחמה; הוא בובת הוודו שניצבת שם תמיד בפינה ומזמינה לנעוץ בה אלף דוקרנים. יחידתו המרכזית כל כך הביאה את הידיעות אך לא הצליחה ממש לתרגם אותן להתרעה חד משמעית. כך גם אמ"ן. היה קצין בכיר באמ"ן ב-73', שרמז באחד הכינוסים לרגל 40 שנה למלחמה שאופציית ההתאבדות היתה פתוחה גם בפני אלי זעירא. באמ"ן היו כאלה שסברו שלוינברג צריך לבחור בהתאבדות.
 
אבל אני לא מאמין בפתרון הפשוט, שמסביר כביכול מדוע ממשיכים לגלגל את לוינברג על השיפוד כאילו לא חלפו 43 שנה. שהרי הפוסט טראומה היא כוללנית לגבי המלחמה. הישראלים כבר הניחו מאחוריהם את "טראומת" השואה. הם לא מאשימים אפילו את הגרמנים. הם לא מאשימים את הפלסטינים על אין ספור מעשי טבח ולא את הערבים על המלחמה הבלתי נגמרת. אז למה רק מלחמת יום הכיפורים נשארת כאיזו טראומה בלתי נשכחת ושמורה היטב. מוכנה לשליפה בכל רגע.

האמריקנים הניחו מאחוריהם את ויאטנאם. הם בוודאי לא ישלפו מהבוידעם איזה שבוי, ששפך את האינפורמציה לחוקריו הקומוניסטים. ואגב, מישהו מאמין שחקירות בהדרכה סובייטית ובהשתתפות של קצינים מצרים, לא יגרמו לתוצאות כמו אלו של לוינברג? בואו נודה לרגע בפני עצמנו שעד היום היחס של החברה הישראלית למלחמת יום הכיפורים איננו בוגר. כן, אני לא מצטרף למפלגת ה"לא מעובד". בגלל ההיי של מלחמת ששת הימים, הדאון של 73' נשאר עמוק מדי. בגלל שתי פסגות האופוריה של מבצע יונתן ב-76' וביקור סאדאת בנובמבר 77', ובגלל עמק הבכא של החיים מאז ועד היום, הישראלים חוזרים אל הטראומה "הבלתי נשכחת". מוטב לנסות לברר למה, ולא לחזור אל אנשים שבורים שאמורים לסמל את אותה מלחמה ישנה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

אמנון לורד

עיתונאי. עבד כעורך וכותב בעיתון "חדשות", לאחר מכן עבד כמבקר קולנוע בידיעות תקשורת. משמש כעורך בכיר ב"מקור ראשון". כתב מספר ספרים ביניהם ביוגרפיה פוליטית של אורי אבנרי, 'רצח בין ידידים'. ספרו האחרון: "הדור האבוד" על מלחמת יום הכיפורים.

לכל הטורים של אמנון לורד

המומלצים

פייסבוק