קריסת החניון: קדימון להתרחשות מבעיתה פי כמה
מפלצות השיכונים המכוערות שנבנו בשנות החמישים יהפכו למלכודות מוות אם מדינת ישראל לא תנהל מיזם הנדסי קבלני גורף. אנחנו ממש לא רוצים ללקק את הפצעים ביום שאחרי
הסינים אומרים שהגדר המפרידה בין היין (החיים) ליאנג (המוות) עובייה כעוביו של דף נייר. ואיכשהו זה מה שקופץ בראש כשצופים בלוחמי האש ואנשי פיקוד העורף נאבקים להציל חיי אדם מתחת תקרה שקרסה.התמונות מהחניון הקורס בתל אביב החזירו אותי לאולמי וורסאי 24 במאי 2001, תיעוד היסטורי של שבריריות הקיום האנושית. לעתיד החמקמק על הסתעפויותיו הבלתי צפויות, המחרידות. רישום ריאליסטי של זערוריות האדם מול היקום. אלוהים הופיע עם סימן מינוס כפי שתיאר אלברט איינשטיין את השטן. הצלם תיעד חלום שחלמנו כולנו לפחות פעם אחת בחיינו, חלום הנפילה. האדמה פוערת את פיה ובולעת ברעש את האדם הקורא אליה תגר.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- לא מצליחים למגר את הזנות, אז נמסד אותה?
- על גב הכרודים: ארדואן חותר לעיסקה עם אירופה
- סדום ודמוקרטיה: מי הם השליטים האמיתיים?
האדם זקוק לנחמה של סיבה ומסובב. המודרניזם הציב את החישוב, המשוואה המתמטית, את המדע כניסיון המהותי היחידי, לתחום את התוהו ובוהו של החוויה האנושית לתוך מערכת מחשבתית אחידה והגיונית. אבל אף אחד, גם לא מי שיבוא עם תיאוריה פיזיקאלית מאוחדת, יכול להסביר למה דווקא פלוני קם לרקוד ואיבד את חייו ואילו אלמוני החליט דווקא להתיישב בחסות השולחן ולהינצל.
ואחרי כל ההגיג הפילוסופי הזה על גורלו הפריך של האדם, צריך לומר, קריסת החניון ברמת החייל עלולה להיות הקדימון להתרחשות הרסנית ומבעיתה פי כמה.
בניגוד למיתוס השולט, בת היענה אינה דוחפת את ראשה לאדמה בשעת סכנה. בני אדם דווקא כן. כמו האופן שבו אנו מדחיקים את הצורך להתכונן לרעידת האדמה הצפויה. ישראל יושבת על השבר הסורי אפריקני, רעידת אדמה גדולה היא לא שאלה של "אם" אלא של "מתי". הדיונים המטופשים על פקחי משרד העבודה (דיון מיותר ולו מהטעם הפשוט שאין להם אחריות על פיקוח הנדסי) מחמיצים נקודה חשובה, איך מתכוננים לעתיד הנושא בחובו סכנה ודאית.
מדינת ישראל דווקא ביקשה לקדם את פני הרעה ובהתעקשות של כמה משוגעים לדבר, והראשון שבהם מהנדס העיר ת"א לשעבר, ישראל גודוביץ', נהגתה תכנית מתאר ארצית 38. על פי תמ"א 38, בתמורה לחיזוק מבנה יזכה היזם לאישור בניית קומה נוספת (או שתיים) על גג הבניין תוך קבלת הקלות מס ופטורים משמעותיים.
לכאורה כולם מרוויחים. הדיירים מקבלים בניין מוגן ומעלית, והיזם עושה כסף. מזל טוב ולוחצים ידיים. אבל זה התחיל רע, לא בגלל המדינה כמו בגלל העיריות שהתנגדו לתכנית ובעלי הדירות שסירבו לשתף פעולה. בין אם מתוך חוסר מודעות, הדחקה וטיפשות ובין אם בזדון, בשל צרות עין וקטנוניות נוסח – "מה פתאום הקבלן יעשה עלינו קופה"?
בשנים האחרונות, קצב העבודות על תמ"א 38 גבר אבל הוא כאין וכאפס לעומת מספר הבניינים הבלתי מחוזקים בגוש דן. צריך לומר גם בניינים מחוזקים על פי התקן החדש עלולים לקרוס במידה ורעידת האדמה נמשכת מעל 2 דקות ומטפסת גבוה בסולם ריכטר. טוקיו, לוס אנג'לס, ערים בסיכון ותחת רגולציה נוקשה, הן הוכחה לכך. אבל משהו חייבים לעשות.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה היותר בעייתית ומבהילה, אם בגוש דן אפשר יהיה לפתות יזמים בעוד הקלות ורווח, מה יעלה בגורלה של הפריפריה הישראלית המוחלשת? טבריה, בית שאן וצפת יושבות על קו השבר, הן כבר נהרסו בעבר ברעידות אדמה, אבל תראו לי את היזם שיבוא לטבריה, יעבור ויה דולורוזה בירוקרטית רק כדי להיתקע בסוף בלי רווח. טבריה לא רק שצובטת אסתטית את העין בכיעורה, היא בסכנת קריסה. השיכונים שנבנו בתקן של שנות החמישים של המאה הקודמת לא יעמדו באתגר הזעם הטקטוני.
וטבריה כבר למודת סבל. ב-1837 חרבה העיר. רעש אדמה עלול למחוק את טבריה היושבת בלב הסיכון הגיאולוגי. בזמנו אמר לי ראש העיר שם, שגם אם המדינה תשקיע 70 אחוזים מהכסף לחיזוק הבניינים, לתושבים אין יכולת כלכלית לעמוד ביתרת המעמסה. מה שנכון לטבריה, נכון גם ליתר ערי הפריפריה. מפלצות השיכונים המכוערות שנבנו בשנות החמישים יהפכו למלכודות מוות.
מדינת ישראל חייבת להתחיל מיזם הנדסי קבלני גורף. יש לאפשר פטור ממסים לקבלנים, הלוואות בלי ריבית לדיירי הבתים, וכל פתרון יצירתי כדי שביום שאחרי, לא נלקק את הפצעים. התמונות מחממות הלב של בתי חולים צבאיים בהאיטי או בטורקיה לא יחממו את הלב כשנראה בית חולים צבאי פרוס בחוף צמח.
אקו"ם