גבר, אין לך זכות בכלל להתלונן
שופט עליון מצהיר שהוא נוהג במשוא פנים ובאפליה לפי המגדר של הפושע שמולו. זה דבר חמור, אבל חמורה מכך היא השתיקה. אנחנו, כגברים וכחברה, צריכים להכיר במציאות העגומה של האפלייה, ולהבין ושיש לנו זכות וחובה להתנגד לזה בכל הכוח
לפני ארבע שנים עמדתי באנדרטת לינקולן בוושינגטון, במקום שבו מרטין לותר קינג נשא, 49 שנה לפני כן, את נאומו המכונן "יש לי חלום". זה היה כמה ימים אחרי הוריקן סנדי, הכיכר הייתה כמעט ריקה, והיה קשה לדמיין אותה מלאה במאות אלפי שוחרי זכויות נחושים, נלהבים, רתומים. ובכל זאת הצלחתי לשמוע באוזני רוחי (האינטרנט בטלפון היה איטי מדי) את לותר קינג נואם שם, חולם על ילדים שחורים ולבנים יושבים יחד בשולחן האחווה בג'ורג'יה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- קריסת החניון: קדימון להתרחשות מבעיתה פי כמה
- לא מקבלים בנות ספרדיות ואיפה המדינה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נזכרתי בזה כשקראתי השבוע את דבריו של השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון. עמית, שופט חדשני, ענה לערעור של גבר שעבד בסחר סמים. אחת מקבילותיו הייתה ששותפתו לפשע שוחררה למעצר בית ואילו הוא, אדם חולה ואב לשלושה ילדים, נותר במעצר. זו אפליה, טען.
עמית לא התרשם. הוא לא ראה "ממש" בטענת האפליה. ראשית הסביר את ההבדל הקונקרטי בחומרת המעשים בין הגבר לאישה שמצדיק את האבחנה ביניהם, אבל מיד הוסיף את הציטוט הבא: "איני משוכנע כי הגיעה העת ל"שוויון" מלא בין נשים וגברים בתחום המעצרים והמאסרים. גלוי וידוע כי עבריינות נשים אינה שכיחה כעבריינות גברים, מספר האסירות והעצורות בישראל קטן עשרת מונים ממספר האסירים והעצורים, וטוב שכך.
"גם אם שופטי ישראל "חוטאים" ביחס לקולא כלפי נשים, הרי שהדבר נובע, בין היתר, מההכרה במאפיינים ובצרכים הייחודיים של נשים עברייניות ואסירות. מחקרים מלמדים על הפרופיל הייחודי של נשים עברייניות, השונה מזה של הגבר העבריין, לרבות ההיסטוריה האישית הקשה שמסתתרת מאחורי אחוז ניכר מביניהן".
אכן כן. במדינה שבה "שיטור יתר" מול יוצאי אתיופיה מעורר גינויים מקיר לקיר, אפליית והדרת מזרחים היא נושא חם ומדובר וחוקים ותקנות שפוגעים בנשים הם עילה למאבק – שופט עליון מצהיר, מצדיק ותומך שהוא נוהג במשוא פנים ובאפליה לפי המגדר של הפושע שמולו.
מי שעוקב אחריי יודע שעיקר העיסוק הציבורי שלי הוא למען הורות משותפת לאחר גירושין. ילדים צריכים שני הורים, והאחריות הכלכלית צריכה משותפת. המדינה לא שם. בשבוע שבו על חברת ביטוח נאסר על אפליית גברים לרעה בשירות החלפת גלגל, האחריות הכלכלית על ילדים להורים גרושים נקבעה לפי המגדר של הוריהם בעשרות ערכאות שיפוטיות ברחבי הארץ, על בסיס פרשנותם להלכה היהודית. מקרים של אב שמרוויח פחות, נמצא עם ילדיו מחצית מהזמן ומשלם מזונות לגרושתו כבר לא מפתיעים אותי. איך אומרים הדוסים של הביורוקרטיה? חוק זה חוק. ואלו הן נגזרותיו.
הפעם גם אני, למוד קרבות, פערתי פה. אין מדובר בשופט זוטר בבית משפט מנהלי. שופט עליון, ראש הפירמידה, הקודקוד, איננו מהסס לכתוב בהחלטה שנועדה לפרסום שהוא נמצא במערכת שמפלה על בסיס מגדר, ותומך בכך.
דבריו של אלשיך ביקרו התייחסות אחרת לצעירים מהגרים, על בסיס חשש ממי שנוטה לפשוע יותר, שעליהם הוא עבר לינץ' ציבורי. איפה התעוררה ביקורת על השופט עמית? בכלי תקשורת אחד. בכמה פוסטים בפייסבוק. בכמה פניות לחברי הכנסת, כולל ח"כ עאידה תומא סולימאן, יו"ר הוועדה לקידום מעצד האישה ולשוויון מגדרי, שכביכול מופקדת על הנושא.
זה מה שיותר חמור: השתיקה. העלמת העין. ההשלמה. ההמשך הלאה אל הדברים היותר מעניינים שבחיים, בפיד, ברדיו.
למה זה כך? מדוע הפער בין הנאום הסוחף של קינג לשתיקה הרועמת של הרוב הדומם? יש לי הצעה לתשובה, שהיא גם הצעה לשינוי.
כשהייתי הורה צעיר, למדתי מאמר על חזקת הגיל הרך בקורס אנתרופולוגיה. פסק דין תומך חזקת הגיל הרך של דליה דורנר נותח מזווית פמיניסטית: מהו הדימוי של האישה והמשפחה בעיני השופטים? ואני, גבר, אב צעיר, כמעט שלא חשבתי על כך שבעצם כתוב שם: רן, אתה הורה סוג ב'.
מפלגת זכויות הגבר? חוץ מגרפיטי על בתים נטושים והקוריוז שבאות שנבחרה לייצג את המפלגה בקלפי (לא קשה לנחש), מי חשב ברצינות על זה שגברים צריכים איזשהו שינוי בזכויותיהם?
מגיל צעיר אתה, כזכר, מחונך להפנים שאתה הנורמה, הרגיל, הדומם. בגיל יותר מבוגר זה הופך להגמוני ופריבילגי. יש אחרים: הם החלשים או המוחלשים, באפליה שלהם צריך להילחם, את הזכויות שלהם צריך להשיג. אתה? יש דיכוטומיה ברורה, שחורה ולבנה, מוצקה כמו חומה, בין חזקים לחלשים וחלשות, בין מי שנמצא במרכז של הצדק החברתי, שחובה לדבר עליו ולהגן עליו, למי שהוא בקושי בפריפריה שלו. דווקא בשל המוצא הצפון אפריקאי שלי, נכס בהיבטים האלה, אני מרגיש את הדברים ביתר שאת: אין לך זכות בכלל להתלונן, גבר. החיים שלך תותים.
ואם זו תמונת המצב, כזו שגם גברים ונשים מאמצים אותה אל חיקיהם מילדות, מה הפלא שהגברים, כמו שאמרה סימון דה בובואר על הנשים, אינם אומרים "אנחנו"? מה הפלא שאפליה שלנו, עתירי הממון והפריבילגיות, היא בלתי נראית? מה הפלא שאנחנו ברובנו שותקים מול אפליה זועקת, מול מדיניות מזעזעת, מול התנהלות פסולה?
כדי להגיע לשינוי הזה, כדי להרתיע שופטים סוררים ומחוקקים עצלים, אנחנו, כגברים וכחברה, צריכים להכיר במציאות ולהפסיק להתבייש לחלום. להכיר בזה שמפלים אותנו, ושיש לנו זכות וחובה להתלונן ולהתנגד לזה בכל הכוח.
רק הסערה האחרונה, לבדה, מספיקה כדי למלא את הכיכר. רק כיכר מלאה חולמים נחושים תצליח לשנות. זה החלום שלי. האם הוא עתיד להתגשם?
אקו"ם