איסור תפילה ברובע המוסלמי: המדינה החליטה לא למשול
מוסדות המדינה מאותתים לנו שאם אנחנו רוצים לשלוט במה שקורה במרחב הציבורי, אנחנו חייבים לנקוט באלימות מאורגנת. הכפייה הדתית על תל אביב והכפייה האנטי-דתית על ירושלים הן שני צדדים של אותו מטבע: שלטון שנמצא בפשיטת רגל מוסרית חסרת תקדים
אתמול נחשף באתר זה כי משטרת ישראל החליטה לאסור תפילת יהודים ברובע המוסלמי, זאת בטענה שהתפילה מהווה "הפרת סדר". כך מדיניות האפרטהייד של המשטרה בהר הבית מתפשטת אל מחוצה לו. גם ברובע היהודי המשטרה, מסתבר, מאפשרת תפילה רק עם ליווי משטרתי. בינתיים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- קריסת החניון: קדימון להתרחשות מבעיתה פי כמה
- לא מקבלים בנות ספרדיות ואיפה המדינה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בית המשפט תומך בעמדת המשטרה שהתפילה מהווה סכנה לסדר הציבורי, שכן לדבריו יש חשש שהתפילה תוביל לפרצי אלימות מצד הילידים המוסלמים של הרובע. ממש כך. הנאנסת אשמה כי החצאית שלה קצרה מדי.
אחת המשימות המעטות שצריכה להיות למדינה ולרשויות שלה היא הבטחת חירותו של הפרט במרחב הציבורי. זה כולל את חופש הדת והפולחן וחופש התנועה. אם יש גורם כלשהו שמאיים על הפרט באלימות על מנת למנוע ממנו את החירויות הללו המדינה צריכה להתערב.
אלא שמדינת ישראל מתערבת לטובת הצד השני בירושלים. במקום לטפל ביד קשה בפורעים ובמטרידים המוסלמים, ולבסס את שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית בשטח ריבוני – בוחרת המדינה להגביל את זכויותיהם וחירויותיהם של אזרחים שומרי חוק. הסיטואציה הזו כבר הפכה את הר הבית לשטח שכבוש על ידי מיליציה מוסלמית ושבו באין מפריע יש טרור, השחתת נכסים היסטוריים וארכיאולוגיים והסתה אנטישמית.
אני אדם חילוני לחלוטין. לא מתפלל. הר הבית מעניין אותי ברמת האתר הארכיאולוגי, לא מעבר. אבל חופש זה דבר שמעניין אותי מאוד. גם החופש שלי וגם החופש של הזולת, אפילו אם הוא לא לטעמי ולמען הסר ספק -תפילה פומבית היא לא ממש לטעמי. אחת הציפיות המעטות שלי מהמדינה היא לאפשר את החופש הזה, גם מול איומים באלימות.
העובדה שתפילה של נערה יהודייה שמתפללת ברחוב, פוגעת ברגשותיו של מוסלמי עד כדי כך שהוא רוצה לנקוט באלימות, דבר הגורם למשטרת ישראל לעצור את הנערה - היא מטורפת בעיניי. זו גם גזענות כלפי הערבים, והנמכת רף הציפיות של המשטרה מהם, אבל זה כבר עניין אחר. מזל שהקהילה החרדית הצמיחה מקרבה רק ישי שליסל אחד בינתיים. אם היו מאה כאלה כנראה שלא היה מצעד גאווה בירושלים.
בכלל, קורה כאן משהו מוזר. יושבת ממשלת ימין-דתיים בשלטון. ביד אחד היא רומסת ביד קשה את החירות והזכויות של הדתיים בירושלים, ביד שניה היא רומסת ביד קשה את החירות והזכויות שלה חילונים בתל אביב. זה מטריד כי נראה שהאג'נדה היא לא באמת כבוד לדת אלא משהו אחר.
הפחד מאלימות ערבית מוביל לדיכוי בירושלים, הפחד מהכוח הפוליטי של החרדים מוביל לדיכוי בתל אביב. בגלל הקיטוב הפוליטי בחברה שלנו אנחנו מתקשים לראות את חוט השני העובר בין שני סוגי הדיכויים הללו, את המכנה המשותף: ברגע שהמדינה שלנו ניצבת בפני איום כלשהו היא בוחרת לא להתמודד אתו כמצופה, ובמקום זאת להכביד את כובד משקלה עלינו. אנשים שיש להם זכות מולדת (וחוקית אגב) לחירות הפרט מתוקף היותנו אזרחים של סו קולד מדינת חוק דמוקרטית. הכפייה הדתית על תל אביב והכפייה האנטי-דתית על ירושלים הן שני צדדים של אותו מטבע של שלטון שנמצא בפשיטת רגל מוסרית חסרת תקדים.
מדינת ישראל החליטה לא למשול. בכל מקום ממנו היא נסוגה - כל דאלים גבר. המסר שמשדרים לנו מהממשלה, המשטרה ובית המשפט הוא שאם אנחנו רוצים לשלוט במה שקורה או לא קורה במרחב הציבורי שלנו אנחנו צריכים לנקוט באלימות מאורגנת, והיא תיכנע לנו ותאפשר לנו את הדרישות שלנו, לא משנה כמה הן מופרכות.
הערבים, בגלל המבנה החמולתי של החברה שלהם והחרדים – בגלל מאפיינים דומים אצלם, מאורגנים יותר טוב להפעלת כוח אזרחי מהסוג הזה. הציבור החילוני והדתי-לאומי פחות ערוכים לכך. אנחנו סומכים יותר מדי על המדינה.
אלא שהמדינה בעצם אומרת לנו – אל תסמכו עליי. אני מבינה רק כוח. אז חילונים, אם נתניהו ועוזריו ישלחו את פקחי השבת שלהם לסגור לכם את העיר, או דתיים לאומיים – אם מגרשים אתכם מהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי – קחו זאת לתשומת לבכם.
אקו"ם