האם החרדים יוכלו לנהל דיון אמיתי על השבת?
ההגזמה, תכונתנו הבולטת, לא תורמת להרגעת הרוחות בנושא השבת הציבורית. מתבקש עכשיו דיון מהותי סביב שולחן עגול, השאלה היא אם החרדים יבואו
1982. טיסה 9 של 'בריטיש איירווייס' מלונדון לאינדונזיה נקלעה להתפרצות הר געש. ענן האפר הוולקני שיתק את ארבעת מנועי המטוס. הקברניט אריק מודי פנה לנוסעים בדברים הבאים: "גבירותיי ורבותיי, הקפטן מדבר. יש לנו בעיה קטנה. כל ארבעת המנועים שותקו. אנו עושים את מיטב המאמצים להפעילם מחדש. אני בוטח בכם שלא תיכנסו למצוקה מיותרת". מודי הנחית את המטוס בשלום בג'קרטה, ותיאר את נחיתת האונס בתנאי ערפל האפר הוולקני כ"קצת דומה לניווט בישבן של גירית".
לעוד ידיעות בערוץ הדעות של nrg:
- הקלפים נטרפים: קלינטון כבויה, טראמפ בתנופה
- המפץ הגדול: הסיכוי היחיד שיביא את לפיד לכיסא רה"מ
העם היהודי מתגאה בצדק בתחומי ידע רבים. בנותיו ובניו הגיעו להישגים מדהימים בכל שטחי המדע, האמנות, הפילוסופיה והתיאולוגיה. אולם בעניין אחד אנחנו לא מצטיינים - האנדרסטייטמנט, הדיבור המתון, האירוני, שהיוונים כינו Litotes והבריטים שכללו לכדי אמנות רטורית. דהיינו, על נושאים רבי־חשיבות והרי גורל מדברים כלאחר יד, בהקטנה, ואילו סופרלטיבים פומפוזיים שמורים דווקא לעניינים פעוטים של מה בכך.
יש מי שלקח את הסגנון הרטורי הזה לקצה. הודעת הכניעה של הקיסר היפני הירוהיטו לאחר הפצצת נגסאקי והירושימה נפתחה במילים: "מצב המלחמה התפתח לא בהכרח לטובת יפן".
אצלנו הפוך, אנחנו אוהבים את התבהלה מתובלת בהגזמה. אם אין איזו חתיכת היסטריה בסביבה, סקנדל מיוזע והתלהמות צווחנית, אנחנו לא באמת מרגישים חיים.
סיפור עבודות הרכבת בשבת, שתולדתו בתקשורת החרדית וסופו בבג"ץ, הוא דוגמה מופלאה לחוסר האיזון הישראלי, חוסר איזון הדורש לדעתי טיפול בכדורים פסיכיאטריים.
חייזר לו היה שומע את זעקות השבר בתקשורת על החיילים האומללים היה משוכנע שהם נשלחו כבשר תותחים לקרב אבוד ולא להסעות מסודרות ביום ראשון אחרי חופשת שבת. בעבור התקשורת זו הייתה הזדמנות להיכנס בנתניהו. המטרה הייתה ברורה: כותרות אדומות ב'ידיעות אחרונות' על גורלה של החיילת שיר שאיחרה בשעתיים לבסיסה. ממש שואה. יום אחר כך קרס החניון ברמת־החייל ושם את הכול בפרופורציה. אנשים נהרגו, אבל האדום של 'ידיעות' כבר דהה.
גם אחינו החרדים לא מאמינים בסוד הצמצום בכל הקשור לדיבור. בזמנו, כשנולדה "ברית האחים" בנט ולפיד, הגעתי לאירוע משפחתי. אחד מקרוביי, בחור חרדי בריא־גוף, הראה לי בסמארטפון הלא כשר שלו תמונת פוטומונטאז' של בנט ולפיד במדי קצינים נאצים שורפים גמרות וספרי תורה מתחת לשער הכניסה לאושוויץ.
הנהנתי לעברו בנימוס. כי אם יש דבר טיפשי שאדם יכול לעשות, זה להתווכח עם טיפוס עצבני ששוקל כמו פיאט 500.
באותם ימים רחוקים (כולה שנתיים וחצי) התקשורת החרדית והפוליטיקאים החרדים התחרו ביניהם מי מסוגל לתאר במונחים קטסטרופליים יותר את דחיקת המפלגות החרדיות מהקואליציה. היו שהפליגו עד ימי פרעה, אחרים העלו באוב את גזרות אדריאנוס. על פי הצהרות האימה ונוסחי הנקמה, היה נדמה שפרשי האפוקליפסה בדרך לבני־ברק.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית, אבל גם במדינה היהודית יש שירותים חיוניים שעובדים בשבת. שאיש לא ישלה את עצמו, אין אפשרות לקיים מדינה מודרנית מושבתת לחלוטין בשבת.
אז מה בעצם קרה? במידה רבה, שוב הרשתות החברתיות אשמות. אמפירית, הכאוס והפרעת הקשב הדיגיטלית הגלובלית לא פסחו על הציבור החרדי. צייצני טוויטר, שדרנים אזוריים ובעלי טורים טיפסו על סיפור העבודה בשבת וכלאו את הח"כים החרדים בפח יקוש, מציבים אותם בין הפטיש לסדן.
ידידי פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן נהג לספר בשיעוריו על פייגה המשוגעת ממאה־שערים שמנהלת את המדינה. כיצד? כשהרב הדתי־לאומי צריך לפסוק, הוא פוזל ימינה לראות מה אומרים החרדים. ושם הרב עובדיה מחכה לראות כיצד יפסוק הרב אלישיב, שממתין לגאב"ד (גאון אב בית דין) שממתין לראב"ד (ראש אב בית דין) שחושב על דבר אחד בלבד - מה תצעק פייגה המשוגעת אם אלך מתחת למרפסת שלה מחר בבוקר. היום לא צריך פייגה אמיתית, מספיקה פייגה וירטואלית.
שמעון ריקלין ואני ראיינו בתחילת השבוע בגל"צ שני עיתונאים חרדים שהיו מעורבים בהדהרת הסיפור עד לממדיו האפיים. בין היתר, הם נתלו ברבנים הראשיים. "הם קבעו שאסור", הסבירו, ולשונם לא רעדה. האמת, כמעט בכיתי מצחוק. עיתונאים חרדים שמים יהבם על הרבנים הראשים. הלו, זה רדיו?
החרדים, שעשו כל שביכולתם כדי להפוך את הרבנות של הרב קוק זצ"ל ממוסד בעל משמעות רוחנית לחברת כוח אדם לאנ"ש. החרדים שהציבו בראש הרבנות ליצן כמצגר, כבדיחה על חשבון הציבור הדתי־לאומי. לדידם של החרדים, והם הראשונים להודות בזאת, לרבנות הראשית אין משמעות ומהות רוחנית. הרבנות היא לשכת תעסוקה ודרך לשמר את המונופול.
בקצה האידיאולוגי האנטי־ציוני של החרדיות ניצבת ההשקפה של חסידות סאטמר - מדינת ישראל היא מעשה שטן, מרידה בה'. כל הצרות שנתגלגלו על עם ישראל מקורן בציונות. אבל סאטמר והעדה הירושלמית הן המיעוט. חלק הארי של הציבור החרדי משלים עם המדינה בדיעבד. המדינה ככלי, לא כתכלית. החרדים לועגים לציונות הדתית ולרבניה הרואים משמעות ערכית במדינה יהודית. מכיוון שכך, על פי השקפתם, שירות צבאי או לאומי אינו חובה מוסרית אלא כפייה, גזרה.
תשאלו, ובצדק, אם למדינה אין משמעות יהודית, מדוע החרדים מתנגדים בתוקף להפרדת הדת ממדינה? מה אכפת להם מתחבורה בשבת או מנישואין אזרחיים? אם להשקפתם זו מדינה ככל המדינות, חסרת ייחוד ערכי ומשמעות דתית, מדוע הם מתרעמים על עבודה בשבת של חברה ממשלתית?
החרדים עונים: אנחנו מתנגדים להפרדת הדת מהמדינה לא מאינטרס גשמי (תקצוב תלמידי ישיבות, תורתו אומנותו וכו') אלא כי התוצאה תהיה שמד כללי בקרב היהודים הלא דתיים. כלומר, אלטרואיזם מוחלט של החרדים כלפי כלל העם. לא בעבור עצמם הם נאבקים על דמות המדינה, אלא תחושת אחריות כלפי הכלל מנחה אותם. אם כך, מדוע אינם מחרימים את נתב"ג שפועל בשבת? או חברת החשמל ו'מקורות'?
כצפוי במלודרמה שלנו, בא בג"ץ והקפיא מצב. הסטטוס־קוו נותר על כנו. אבל סיפור עבודות הרכבת בשבת שם אותנו במקום של בירור. בא הסקר של ערוץ 2 ואותת לכולם, המגמה ברורה.
למרבה הצער, אחינו החרדים לא מבינים שניצחונות סמליים על חילוניות (סמליים, משום שבעקבות ביטול העבודות ברכבת התחולל חילול שבת גדול יותר) הם בגדר ניצחון פירוס. ניצחונות שרק גורמים ניכור, כעס ועלבון בצד השני. הגענו לזמן שעלינו לפרק את המטען הנפיץ, לייצר הסכמות והבנות מתוך הכלה של כל גוני העם היהודי. חזרנו לנקודת המוצא. מתבקש כעת, למשל, דיון באמנת גביזון־מדן. שולחן עגול, דתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים מנסים לייצר כללים לחיים משותפים במדינה יהודית כמו בשאלה המהותית מהי הפרהסיה של השבת במדינה יהודית.
למרבה הצער, דתיים יבואו, חילונים יבואו, אבל החרדים לא. מבחינתם זה או הדרך שלהם או הדרך שלהם. וזה האסון. כי אם יש נתיב ברור לעבר הפרדת דת ממדינה, זהו הסירוב החרדי להתדיין ולהתפשר על חיים משותפים כאן.
אקו"ם