הייתי שם, אל תתנו יד למיסוד הזנות
אני, דנה לוי, ראיתי את השד בעיניים: הענקתי "שירותי מין" במסגרת הסכמה מאולצת ביותר לחלאות שלא הייתה להם שום דרך לדעת לאיזה נזק גורמת "ההסכמה", ורוב הסיכויים שזה גם לא משנה להם. שבע סיבות למה החוק להפללת הלקוח - חייב לעבור
אישה בזנות נתפסה עד לא מזמן, ולעתים קרובות עדיין נתפסת, כמי שיכולה לתת הסכמה חופשית ליחסי מין עם גברים שפרנסתה נמצאת בידיהם. בפועל, הסכמתה אינה שונה מהסכמת עובדת להיאנס על ידי הממונה תחת איום הפיטורין. ניצול יחסי מרות מדבר על מצבים שבהם משלם השכר מקבל טובות הנאה מיניות מהעובד תחתיו.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כן, פינוי מתנחלים זה טיהור אתני
- כל השאלות שיונית לוי לא שאלה את קלינטון
האם יש מקרה יותר מתאים להגדרה הזו מזנות? מעצם הסכמתה להתפרנס מיחסי מין כפויים, הפכה הזונה ל"אחר האולטימטיבי", שאינו חווה דברים כמו כל השאר. ברור שאישה נורמטיבית אינה מסוגלת לקיים יחסים עם 50 גברים אקראיים, אחד אחרי השני, מבלי שתהיה לה אפשרות לבחור את זה שהיא נמשכת אליו ולתקשר אתו במשך זמן מסוים, בין אם זה חודש או שעה. הזונה, לעומת זאת, אמורה לעשות זאת בלי להיפצע.
השבדים היו הראשונים להצביע על האבסורד ולומר, כי סיטואציית חיים שאינה מאפשרת להתקיים כלכלית מבלי להסכים ליחסי מין עם עשרות אם לא מאות גברים זרים בחודש – אינה הסכמה. הסכמה חופשית אינה יכולה להתקיים, כאשר מחיר אי ההסכמה כבד מדי, כך שסחיטות, איומים ודרכים אחרות להפעיל כוח לא פיזי אינם דרך לגיטימית לקבל הסכמה. כפיית "יחסי מין" בכוח הכסף נותרה בינתיים בין היוצאים העצובים ביותר מן הכלל.
אחרי התקדים השבדי, הוצאה צריכת הזנות מהחוק במדינות אחדות, וגם בישראל נערכים דיונים אודות אימוץ המודל. הופתעתי לגלות, כי חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה מעורר רגשות עזים לא רק אצלי. מאז עלה על סדר יומה הציבורי, התקשורתי, המשפטי והפוליטי של מדינת ישראל – קמו לו מתנגדים לוחמניים במיוחד.
היה לי קשה שלא להרים גבה כשגיליתי כי בקרב המתנגדים שיעור גבוה במיוחד של גברים, אשר מיתגו את מאבקם בחוק כ"מאבק לזכויות הנשים בזנות". לרובם המכריע לא היה כל רקורד במאבקים על זכויות הקבוצות המוחלשות בכלל והנשים בזנות בפרט, אך הצעת החוק הפכה אותם לכאלה. באלגנטיות מעוררת קנאה, הם העמידו במרכז הבמה את הנשים בזנות והתנערו לחלוטין מהזנאים (מונח המייצג "לקוחות" של זנות, שמטרתו להדגיש כי מדובר בפשע ולא בצרכנות) – מושא ומטרת החוק – כאילו לא הייתה להם כל משמעות.
למרות התהיות, ניסיתי לבחון את טיעוניהם ולהבין מדוע איסור צריכת הזנות הוא כה מסוכן לנפגעותיה העיקריות.
לפי הטיעון הראשון, החוק יגזול מהנשים בזנות את פרנסתן. זהו טיעון קלוש. אם ננסה להסתכל על תקדים דומה נמצא שהחוק למניעת הטרדות מיניות לא העלים הטרדות מיניות תוך 18 שנים, וכאן אין אפילו לחצים כלכליים בתמונה. לחוק אין סיכוי להקטין דרסטית את שיעור צריכת הזנות בטווח הקצר, הוא מהווה רק תחילתו של תהליך ארוך.
לפי הטיעון השני של אבירי זכויות הנשים לעסוק בזנות, הנשים בזנות תהפוכנה לקורבן הטרדות מצד השוטרים הצדים את הזנאים וחייהן יורעו. זהו טיעון קלוש נוסף. משטרת ישראל מעולם לא ביצעה מרדפים יזומים אחרי עברייני מין: מטרידים, אנסים, סרסורים.
למעשה, אפילו כאשר מוגשת במשטרה תלונה ספציפית מצד הקורבן, רחוקה הדרך להרשעתו. לצאת לרחוב כדי לצוד את מי שלא התלוננו עליהם? לא כך אני מכירה את מערכת אכיפת החוק. המשטרה יכולה הרי כבר עכשיו לצאת ולבצע מעצרי סרסורים. היא יודעת היכן למצוא אותם; כבר היו בעבר מספר הפגנות של פעילים נגד תעשיית המין מול הבורדלים ממש, והשוטרים נקראו לאבטח אותם. הם עמדו שם ולא עלה בדעתם לרדוף את הסרסורים, לכן קשה להאמין שיצודו זנאים אי פעם.
לפי הטיעון השלישי, החוק יגרום לזנות לרדת למחתרת. ובכן, היא מתנהלת במחתרת כבר עכשיו – להוציא את זנות הרחוב אשר מוסכם לגביה כי היא הגרועה מכולן. נעבור לטיעון הרביעי, לפיו הענף ינוהל, אחרי השלמת מאמצי החקיקה, לידי העבריינים. למרבה הצער, תעשיית המין מנוהלת בידי העבריינים כבר עכשיו: הן החוק, והן הקונצנזוס החברתי רואים בסרסורים חלאות אדם. אין עבריינים גרועים מהם, וכך זה יישאר גם אחרי החוק.
לפי הטיעון החמישי, אסור להעביר את החוק ללא אלטרנטיבות שיקום לנשים בזנות. מסכימה עם הטיעון חלקית. בהתאם לטיעון, אכן דרושים תקציבים רבים יותר לשיקום. בניגוד לטיעון, הם דרושים כבר עכשיו ולא כתנאי לחוק. למזלנו, החוק יכול לעזור לנו לגשר על הפער בין המצוי לרצוי: כל הנוסחים שלו התייחסו להקצאת התקציבים לשיקום הנשים בזנות. ההיגיון והניסיון אומרים, שקל יותר להקצות משאבים לטיפול בקורבנות פשיעה מאשר ב"סתם" קבוצת שוליים.
הטיעון השישי גורס, כי המודל השבדי נכשל. מדוע נכשל? כי הזנות ירדה למחתרת וכי המשטרה רודפת את הנשים. כמו כן, היה מחקר שהוכיח שזה נכשל. ביקשתי אך מעולם לא קיבלתי הפנייה למחקר אקדמי ש"הוכיח שהמודל השבדי נכשל", ולא הופתעתי כי מדובר בניסוח לא אקדמי בעליל.
לבסוף, הטיעון השביעי גורס כי הנשים בזנות הן אלו שמתנגדות לחוק, צריך רק להקשיב להן. כך עשיתי, והבחנתי בקולות רבים ומגוונים – מנחרצים כשלי ועד למפוחדים מאוד. לעומת זאת, הקולות המתעקשים כי יש "להקשיב לנשים בזנות" הם תמיד הומוגניים להפליא, וכפי שהם גבריים. הגברים הקוראים להקשיב לנשים בזנות דורשים בעצם שיקשיבו להם, בלהט ומעורבות רגשית מעוררי תמיהה. הייתי שמחה לגילוי נאות שיסביר את מקור המוטיבציה שלהם.
המוטיבציה שלי, בכל אופן, ברורה. אני, דנה לוי, ראיתי את השד בעיניים: הענקתי "שירותי מין" במסגרת הסכמה מאולצת ביותר לחלאות שלא הייתה להם שום דרך לדעת לאיזה נזק גורמת "ההסכמה", ורוב הסיכויים שזה גם לא משנה להם.
מאז שהשתקמתי, לא עבר חודש שבו לא עזרתי לאישה שנמצאת בזנות או מנסה לצאת משם, כי לא שכחתי לרגע מאיפה באתי. לכן, המוטיבציה שלי כנה. לא קפצתי על עגלה לא קשורה מצוידת ברטוריקת זכויות מזויפת - אני רוצה לעשות את העולם הזה מקום פחות אלים ובטוח יותר עבור הילדות הרכות שבמגרש המשחקים מתחת לבית שלי. בעוד 10 – 20 שנים, חלקן עלולות למצוא את עצמן בתוך תעשיית המין, אם לא יושם לה קץ, ואחריהן ימשיכו דורות על גבי דורות של קורבנות זנות חדשים. תסתכלו על הילדות האלה, הן הזונות של הדור הבא. תצילו אותן.
אקו"ם