מה קורה לעיתונאים כשלוחצים על כפתור נתניהו?
כאשר קיימת התנייה פבלובית נגד ראש הממשלה, המחיר שמדינת ישראל משלמת הוא גבוה, גם מבחינת חופש העתונות הישראלי וגם מבחינת היחסים עם ארה"ב. היחס הרודף כלפי נתניהו שימש ככלי אסטרטגי בידי אובמה נגד מדינת ישראל
עורכת הדין העתונאית ד"ר אילנה דיין, זכתה לתואר עתונאית השבוע בזכות השאלה שהיפנה אליה ראש הממשלה: "למה שלא תעשי תחקיר כמה מעריכים אותי בעולם?" היא לא עשתה כלום, רק דיווחה על השאלה. למעשה, ראש הממשלה נתניהו שידר לדיין קובלנה. כדאי להבין, או לנסות לשער, מה לא בסדר בצורה שנתניהו ואיתו מדינת ישראל מצטיירים בתקשורת המקומית ביחסים עם מדינות חשובות בעולם. למה מנהיגי מדינות כמו יפאן, הודו, רוסיה, יוון ואולי גם סין משדרים גישה חמימה וחיובית כלפי נתניהו, למה יש להם דברים טובים להגיד על אישיותו ו"תפיסתו".לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כל השאלות שיונית לוי לא שאלה את קלינטון
- מחול השדים העדתיים: השתעגת, לתמוך באזריה?
הכל היה נשאר בגדר בדיחה פייסבוקית אלמלא היה מנהיג בולט אחר, הנשיא ברק אובמה, שמזה שמונה שנים מעביר ללא הרף מסרים שליליים ביחס לנתניהו. לא רק מסרים של ביקורת, או של חילוקי דעות, אלא מסרים של השפלה בוטה. כמו הצילומים שנהג במשך כמה שנים להעביר ממפגשיו עם ראש ממשלת ישראל, הכניסות האחוריות שמהן דאג להכניס אותו לבית הלבן, ועוד אין ספור מסרים מדיניים שליליים שמוכרים כבר עד לזרא.
גם זה לא היה מעניין אלמלא היתה התקשורת בישראל, כולל ד"ר אילנה דיין, והעתונות הכתובה המרכזית, חלק מתיבת התהודה של חבורת ברק אובמה. למה אובמה כל כך "מתעב" את נתניהו? למה מנהיגי המעצמות הבינוניות כל כך "מחבבים" את נתניהו? אילנה דיין, שהעניקה שירותי תעמולה לנשיא אובמה ערב הסכמי הגרעין עם איראן, היתה בהחלט יכולה לתרום להבנת הבעיה.
מה שצריך להיות ברור הוא, שיחסו של אובמה לראש ממשלת ישראל הוא תמרון מדיני אידיאולוגי לפני ואחרי הכל. והעובדה שאילנה דיין, חמי שלו, נחום ברנע וכותבים בכירים ומובילים בתקשורת הישראלית לא עוסקים בסוגיה הזאת היא משמעותית. היא סוג של תורפה אסטרטגית מבחינת ישראל. יש בישראל חופש עתונות, אבל כאשר קיימת התנייה פבלובית נגד ראש הממשלה המחיר הוא גבוה גם מבחינת היחסים עם ארצות הברית וגם מבחינת העצמאות שלנו וחופש העתונות בישראל.
בשבוע שעבר התפרסמה באופן נדיר ביותר כתבה של נתי טוקר ב'הארץ' על מה שכינה "הרשימות השחורות של ידיעות אחרונות". למעשה, חשף טוקר כאילו לראשונה את "הראיות" למלחמתו של 'ידיעות אחרונות' בבנימין נתניהו. בהקשר הזה אי אפשר שלא לציין תופעה הפוכה: הבידול שעושה 'הארץ' בין יחסו השלילי האוטומטי למדינת ישראל ויהודיה, לבין יחסו לנתניהו. יחסית, אפשר לראות אצל כותבים כמו אלוף בן, גדעון לוי ולפעמים גם חמי שלו יחס חיובי – לא אהדה כמובן – אבל הערכה אליו כמנהיג שאיננה נגועה בפתולוגיה. וזה יוצא דופן לעומת הקו המפלגתי השחור משחור שמוכתב בידיעות אחרונות.
"התקשורת בישראל של היום היא ברובה עדר", מצוטט ערן טיפנברון, עורך Ynet הפורש, בכתבת הרשימות השחורות. האם זה נכון והאם זה נורא? שאלת פוגי. לא זה ולא זה. מה שנכון ואולי נורא זה שהדברים האלה נכתבו ונחקרו ונותחו בכמה וכמה מאמרים לאורך 20 השנים האחרונות, אלא שהדברים פורסמו בכתבי עת ובעתונים ואתרי אינטרנט שאינם זוכים להיכנס לתיבת התהודה הרועשת של רזי ברקאי ודומיו בערוצי הזרם המרכזי.
ההיפך, כאשר כותבים בכלי תקשורת כמו 'ידיעות' היו מפרסמים עוד כותרות במסגרת הקמפיין השלילי הבלתי פוסק נגד נתניהו, היו מגישי תכניות הבוקר, צהרים וערב עושים את הפולו-אפ המסורתי בשעות השידור היקרות שלהם. זאת היתה אולי הבעיה המרכזית. "העוצמה הציבורית הזאת (שרכש 'ידיעות אחרונות') סייעה לו להשפיע על פוליטיקאים, רגולטורים, אנשי עסקים ומנהלי בנקים", כותב נתי טוקר. נוסיף מטעם המביא לדפוס: ומה לגבי משפטנים בכירים בשירות המדינה ובכירי משטרה?
הדפוס האוטומטי של עדר תקשורתי נגד נתניהו ורעייתו שרה עוצב פחות או יותר אחרי רצח רבין ועלייתו של נתניהו לשלטון במאי 1996. בתקופה הזאת הריכוזיות התקשורתית נשענה על מונופול בתקשורת הכתובה, וערוצי טלויזיה ורדיו בודדים.
הבעיה בעדריות לא היתה נעוצה בכך של'ידיעות אחרונות' יש קו מסוים – כולל קו קיצוני נגד נתניהו, הבעיה היתה שכל הכתבים והפרשנים המדיניים, הפוליטיים והצבאיים, ובעיקר הפובליציסטים בטורי הדעות, הושפעו מקריאת הכיוון שבאה ממקור אחד.
שורשי היחס הרודף כלפי נתניהו - כל הזמן, וכלפי אהוד ברק - חלק מהזמן, וכלפי בוגי יעלון - רוב הזמן, הם כבר עתיקי יומין ומצריכים באמת זכרון מקצועי. הם בהחלט לא רק ימין-שמאל, אבל כדי להשיג את אפקט השנאה המצטבר, העתונים הגדולים והמשפיעים וערוצי הטלויזיה היו חייבים להישען על כותבים פנאטים ששמאלנותם-אומנותם.
למשל, ההתקפות על ברק, מקורן לא בשנאת-ברק, אלא בנאמנות לשמעון פרס. זה עד כדי כך ישן. כשראש הממשלה יצחק רבין הכניס את ברק לממשלה כשר הפנים, כדי לחזק את האגף שלו, פרצה לפתע פרשת 'צאלים ב' שהיתה כבויה במשך שלוש שנים. בוגי יעלון אשם בכך, שלא שמר את הראיון הראשון שלו כרמטכ"ל לעיתון של המדינה. אבל יש על זה התיישנות וברגע שיעלון גילה סכנות לדמוקרטיה כשהיעד לביקורתו הוא ראש הממשלה נתניהו, מיד הוא קיבל שטיח של כותרות אדומות אוהדות.
עולות מכל זה שתי מסקנות: ברמה המדינית, היחס הפתולוגי השלילי של בכירי התקשורת כלפי נתניהו, יחס שנלמד והופנם לאורך יותר מ-20 שנה, ואולי אף 30 שנה, שימש ככלי אסטרטגי בידי הנשיא אובמה נגד מדינת ישראל. היום מושמעת בארצות הברית הטענה, שהעתונות מוכנה להעלות את המקצוע והאתיקה בלהבות רק כדי להעניק חיפוי כולל על חולשותיה הברורות של המועמדת לנשיאות היאלרי קלינטון כולל החשדות החמורים נגדה.
בישראל זה הפוך: התקשורת מוכנה לחפות ולכסות על מעשיו החמורים של הנשיא אובמה בנושא איראן ומדיניותו האנטי-ישראלית, רק משום שהממשל האמריקני מציג את זה כביקורת על ראש הממשלה נתניהו והמתנחלים. לחיצה על כפתור נתניהו משבשת לחלוטין את הרדאר של הכתבים הבכירים. התפרסם שעתונאי בכיר דאג להעביר חומר לחוקרי המשטרה במסגרת "הבדיקות" נגד ראש הממשלה. הוא גם כיוון למקורות. שנים העתונאים נלחמים נגד הכוונה לחייב אותם להעביר חומר למשטרה, והנה עכשיו זה נעשה בהתנדבות.
המסקנה השניה: גם אלה שמחליטים מה לחקור ואת מי לחקור "מושפעים" קלות מלחצי התקשורת הבלתי פוסקים להכניס את ראש הממשלה לבית הסוהר. בייחוד שראש ממשלת 'ידיעות אחרונות' וגרורותיו כבר נמצא שם.
אקו"ם