מה שחילונים כמו אורלי וגיא מפספסים במאבק השבת
מלחמת התרבות בין החרדים לאנשי מרצ אולי מצטלמת טוב, אבל הכיסאות הריקים ב״מיניבוס השבת״ של אורלי וגיא הם תזכורת לרצון השקט של רוב העם: שבת רגועה, ללא כפיה דתית וללא כפיה לעבוד
במסגרת הקמפיין לתחבורה ציבורית בשבת, יזמו אורלי וגיא הסעה חינמית שהוצבה ברמלה ולוד לים. הצמד היו כנראה בטוחים שההסעה תתמלא עד אפס מקום, שהרי ההיגיון אומר שהרבה אנשים מעוניינים לנסוע בשבת לבלות בים, אך רק העובדה שאין תחבורה ציבורית לשם, מונעת זאת מהם. אך מה רבה הפתעתם, כשהאוטובוס נותר ריק גם לאחר ההצעה הנדיבה. בחוסר נכונותם, הצביעו תושבי רמלה ולוד על הצביעות הגדולה במאבק למען תחבורה ציבורית ומסחר פתוח בשבת.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הייתי שם, אל תתנו יד למיסוד הזנות
- כשהמועמדת לנשיאות הופכת לשק תפוחי אדמה
- הבית המזגזג: אז למי בנט יקרוץ מחר?
מובילי המאבק מדברים שוב ושוב על ״העניים בפריפריה שנפגעים כי אין להם רכב״. המקרה של אורלי וגיא ממחיש שאת תושבי הפריפריה עצמם הנושא הזה מטריד כקליפת השום. ולא, העניין לא נובע מטרדות קיומיות אחרות, אלא פשוט מחוסר הסכמה עם מטרות המאבק. די ברור שהנאבקים - שבואו נודה, נמצאים כמו אורלי וגיא, בצד השבע של המפה - משתמשים שוב בתושבי הפריפריה כדי לקדם את ענייניהם.
הרי לאורלי וגיא, כמו גם לאירגונים המקדמים את הנושא (מ״ישראל חופשית״ ועד v15 ומרצ), יש רכב, או לכל הפחות את האפשרות לרכוש רכב. ובמעוז החילונות - מרכז תל אביב - ישנה כיום תחבורה ציבורית בדמות מוניות שירות, שעונה על הצרכים של המקומיים.
ברור שהמאבק הוא לא למען תושבי הפריפריה והצורך שלהם בתחבורה ציבורית טובה. המאבק הוא גם לא על האינטרס החברתי להוריד כמה שיותר רכבים מהכביש. אם אלה היו מטרות המאבק, הוא היה למשל מתחיל עם דרישה לקדם תחבורה ציבורית טובה בפריפריה בכל ימות השבוע, בזמנים שבהם הציבור באמת מעוניין להשתמש בה. מתי בפעם האחרונה אנשי ״ישראל חופשית״ התעניינו בכלל במצב התחבורה בפריפריה?
הציבור בפריפריה סובל מתחבורה ציבורית איטית, יקרה ולא יעילה. ואפילו כשהמדינה משקיעה כספים רבים בתשתיות תחבורה, הם מוקצים בעיקר לשימוש רכבים פרטיים. ראו למשל את תחנות הרכבת באשדוד ודרומה: התחנות ממוקמות בשולי הערים, וכמעט לאף אחת מהן לא ניתן להגיע בהליכה רגלית, או אפילו בתחבורה ציבורית מהירה. בתוך הערים המצב לא יותר טוב. מחירים יקרים, מעט מאוד נתיבי תחבורה ציבורית ומדיניות תכנון שהופכת את הרכב להכרחי. למעשה, גם אם תופעל תחבורה ציבורית במתכונת רגילה בשבת, הצורך ברכב פרטי לא יופחת כהוא זה.
אז על מה כן המאבק? המאבק הוא על זהותה ודמותה היהודית של המדינה. האם ישראל תהיה מדינת הלכה, או מדינה חילונית לגמרי? וכמו שכבר התרגלנו לראות, גם הפעם הדוברים הראשיים של שני צדדי המתרס מייצגים אחוז קטן מאוד באוכלוסיה, כאשר האמת נמצאת איפהשהו באמצע.
הרי רובנו לא היינו מעוניינים שכל שבת תראה כמו יום כיפור. גם לא היינו מעוניינים לחיות במדינה שבה מיעוט חרדי כופה את אורח חייו על השאר. מאידך, אנחנו מכירים בערך העצום של שבת כיום מנוחה משפחתי וקהילתי, ומכירים בכך שויתור על המנוחה השבת עלול לגרור כפייה לעבוד בשבת.
אם וכאשר תיווצר נורמה חדשה של תעסוקה רגילה בשבת, הדבר לא יפגע בחרדים ובדתיים (שבכל מקרה לא יעבדו בשבת) אלא בחילונים ומסורתיים שמעוניינים לייחד את השבת למשפחה ולמנוחה. נורמה כזאת תיצור אווירה שבה בשביל להתפרנס בכבוד, אתה נאלץ לעבוד בשבת.
במתחם שרונה לדוגמא, רק מי שפותח בשבת מקבל את האפשרות לשכור חנות, ולאחרונה נתבע בעל חנות במתחם שלא פתח בשבת. עבור בעלי המכולות בתל אביב זוהי כבר מזמן המציאות, בזמן שהרשתות הגדולות יכולות להרשות לעצמן להעסיק עובדים בשבת, ולספוג קנסות אם צריך, בעלי המכולות שרוצים לנוח מתקשים להתחרות ומפסידים לקוחות. גם את נהגי התחבורה הציבורית אף אחד לא שאל לדעתם בנושא העבודה בשבת. כצפוי, גם הם יעדיפו לנוח בשבת.
הנורמה הזאת, מן הסתם, תחלחל לכל מקום ועלולה ליצור מצב שבשם ההתנגדות לכפיה דתית, כולנו נצטרך לעבוד בשבת, נרצה או לא נרצה. המעסיקים הגדולים ינוחו בשבת, אך הקופאיות, הנהגים, בעלי המכולות והעסקים הקטנים הם אלה שיפגעו. המציאות הכלכלית תחייב את כולנו להיות בעלי ה״חירות״ לעבוד בשבת.
מלחמת התרבות בין החרדים לאנשי מרצ אולי מצטלמת טוב ונוגעת בנימים הרגישים ביותר של החברה הישראלית. אולם הכיסאות הריקים ב״מיניבוס השבת״ של אורלי וגיא הם תזכורת לרצון השקט של רוב העם: שבת רגועה, מצומצמת, ללא כפיה דתית וללא כפיה לעבוד.
אקו"ם