זו לא עיתונות, זו יחצנות
העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, הופכת לגור חתולים שמנסה להתכרבל בחיקו החם של הציבור. הפוליטיקאים מצדם מעדיפים תקשורת חלשה, והציבור הוא זה שמשלם את המחיר
העיתונות גוססת. העיתונות החשובה - זו שחושפת שחיתויות, מנסה לתקן עוולות, חוקרת, בודקת, מתעמתת, אוספת נתונים, ומנסה למגר את החלמאות שקיימת לא מעט במקומתינו - העיתונות הזו גוססת. אמנם כלי התקשורת רבים: יש מגוון אתרי אינטרנט, לא מעט תקשורת כתובה, שני ערוצי טלוויזיה מסחריים ואחד ציבורי, שתי תחנות רדיו ארציות והרבה אזוריות או מגזריות, אבל נדמה שאין קורלציה בין ריבוי הערוצים לטיב התוכן. אולי אפילו להפך.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הבית המזגזג: אז למי בנט יקרוץ מחר?
- ירי הטילים מסוריה: אסד מאותת לישראל
- מה שחילונים כמו אורלי וגיא מפספסים במאבק השבת
חלק מכלי התקשורת מנסים לקדם את מטרות המו"ל או גורם פוליטי מסויים או גם וגם, אחרים פשוט מנסים לעשות נעים בגב או נעים באוזן למאזינים ולצופים, ובוחרים באייטמים קלילים וכייפים על פני עיתונות נושכת וביקורתית. כדי לשמר את העניין באייטם, מרבים בפירוטכניקה או בעימותים וצעקות, שלא תמיד משרתים את המטרה. נותרו מעט מדי כתבים שלוקחים את תפקידם ברצינות ומשננים בכל בוקר מהי שליחותם המקצועית.
ילד מוכר עיתון מעריב. העיתונות היום מנסה לעשות נעים בגב או באוזן לקוראים ולצופים.
הנס פין, לע''מ
מרבית הכתבים רוצים להיות פרשנים. לשבת באולפן וללהג. לא רבים יוצאים לשטח ומחפשים את הסיפורים האמיתיים. גם כשמגיע סיפור, לאחר עבודה רצינית ומאומצת, הוא נסרק במסרקות ברזל על ידי העורכים ויועצים משפטים, שחוששים לקחת סיכונים, ומוודאים מעל לכל ספק שהסיפור לא ירגיז איזה חבר מכאן או אח משם. התוצאה היא עיתונות בינונית שרוב הזמן חוטאת לתפקידה.
העורכים בוחרים ללכת לכיוונים האלה כי לתחושתם זה מה שהציבור רוצה. כולם בודקים מדי רבעון את תוצאות ה-TGI, ובוחנים בכל שעה מי עלה ומי ירד ובכמה, ומנסים להסביר למה. אבל המהות הולכת לאיבוד. התפקיד של עיתונות בחברה דמוקרטית - נשכח או לפחות הוזז הצידה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הופך לאט לאט לגור חתולים שמנסה להתכרבל בחיקו החם של הציבור. לרצות ולא להרגיז. זה המוטו שהולך ומתפשט.
הקוראים והמאזינים לא פוצים פה. אולי זה נוח ונעים לצרוך תקשורת שמנסה לשאת חן, אבל אין ספק שבטווח הרחוק מי שיפגע מהמגמה הזו זה הציבור עצמו. תפקידה של התקשורת להגן על הציבור מפני רשויות אטומות וחסומות, מפני אנשים, גופים והחלטות שמבזבזים את כספו לריק, מפני עוולות ושחיתויות. תקשורת מרצה לא עושה את כל אלה. היא פשוט מנסה לרצות את כולם, גם את הפוליטיקאים והפקידות הבכירה.
שמעתי סיפור ממקור מהימן על בכיר באתר אינטרנט מרכזי, שטלפן לפוליטיקאי ושאל אותו האם ירצה שהאתר יזום כתבה נגד המתנגדים לו במפלגתו. כשהפוליטיקאי השיב בחיוב ירדה הוראה לכתב לכתוב את הכתבה. זו כבר לא עיתונות. זו יחצנות.
יש מי שסבור שכדור השלג החל להתגלגל עם כניסת אתרי החדשות באינטרנט שנתנו תוכן זמין, מהיר ובחינם, וטשטשו את הצורך באיכות ועומק. אולי גם הרשתות החברתיות תרמו את תרומתן. אבל מי שרכב על הגל ובדמגוגיה נכונה מצליח לרסק ולקעקע את התקשורת אלה הם הפוליטיקאים. הם מעדיפים תקשורת חלשה ומתפוררת, כזו שלא שואלת שאלות ולא מבקרת.
אולי זה נאיבי, אבל הייתי רוצה שכל עיתונאי יקום בבוקר וישאל את עצמו מה אני עושה היום כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא יחשוש להילחם עבור המטרה, גם אם זה לא נעים וקשה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם