הקשר שנחשף בין אבו־מאזן לקג"ב איננו קוריוז
תורת הלחימה הפלסטינית שאובה היישר מהשיטות של רוסיה הקומוניסטית, עוד מהימים שבהם הטרור של אש"ף שימש כלי במאבק נגד המערב
לאחרונה יש יותר התארגנויות של יוזמות מדיניות מאשר חצבים פורחים במדרונות המזרחיים של הגליל. לא רק שיש פריחה זועמת למען השלום, אלא שככל שהסיכויים להסדר מדיני הולכים ונמוגים - כך גוברת ההקצנה בחוגים הפרו־פלסטיניים בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כשתוכנית סאטירה הופכת לדסף מסרים נגד נתניהו
- פרובקציה? גטאס מאמין במה שאמר על פרס
אין לי הסבר לתהליך הזה. אבל שני אינטלקטואלים שנמצאים כבר שנים עמוק בנושא, חוסיין אגא ורוב מאלי, תיארו את המציאות הזאת בצורה חדה כבר בינואר 2009, עם עלייתו של ברק אובמה לשלטון וטרם שובו של בנימין נתניהו. "בקרב הפלסטינים, הפרס הגדול של כינון מדינה מאבד את כוח המשיכה שלו. פתרון שתי המדינות נחשב היום הכי הרבה אצל אלה שנחשבים הכי פחות", כתבו אגא ומאלי ב'ניו־יורק ריוויו אוף בוקס'. "(מדובר) באליטה הפוליטית והכלכלית, שמעמד החברים בה הושג באמצעות התפקוד הקלוקל של הרשות הפלסטינית, וצפוי להתחזק עם הקמת המדינה. לרבים אחרים, הרווח של פתרון כזה - מדינה פלסטינית בעזה וברוב הגדה המערבית - נראה כשוקל פחות מהקורבנות הכרוכים בו, הכוללים השלמה עם התערבות ביטחונית ישראלית, ויתור על זכות השיבה ופשרה על ירושלים".
אגא היה מקושר היטב לאבו־מאזן, ומאלי משמש כבר כמה שנים יועצו של הנשיא אובמה. "כפי שזה מוגדר ולפי דרכי המשא ומתן, הסדר שמסיים את הסכסוך למעשה לא ניתן להשגה", הם סיכמו במאמר נוסף שפרסמו כעבור כשנה, בדצמבר 2009. "גם אם ייחתם הוא לא ייושם, ואם ייושם הוא לא יחזיק מעמד". האופציה היחידה שנראתה סבירה לפני שבע שנים הייתה שתקום מדינה פלסטינית בגבולות 67' ללא פתרון של "סוגיות הליבה" - החזרת פליטים וירושלים. מעין נסיגה חד־צדדית, מלווה ב"הסכם ביניים ארוך טווח".
קשה לומר שמאז עלייתו של אובמה התקרבו ישראל והפלסטינים להסדר קבע או הסדר שלום. אולי להפך. לכן די מדהים לראות את ההתקוטטות של אנשי השמאל, שבמוקד שלהן נמצאים בנימין נתניהו והמתנחלים. ההתנפלות של אסופת הכותבים ב'הארץ' על ארי שביט היא אולי לא באמת חשובה, אבל היא מעידה על משהו. זוהי תופעה. הם רואים בשביט דחליל, בן דמותו של ביבי.
יש כאן קודם כול הרבה בורות וציד מכשפות פנימי של האשמים בטרפוד השלום או ההסדר. מורל'ה בר־און, שהוא חוקר רציני מאוד, תוקף את התביעה של נתניהו שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. לדברי בר־און וכמותו רבים אחרים, זו המצאה כדי למנוע התקדמות לשלום. זה מוטיב שחוזר אצל כולם. כותבים מזן אחר מתעלמים מכל המציאות המדינית והמזרח־תיכונית, וזועקים על "מדינת רשע" ו"פשיזציה" שעוברת על חלקים בעם. אתה בעיקר עומד פעור פה לנוכח היקף הכותבים שהתגייסו לסקול בבליסטראות מתוחכמות את ארי שביט.
התנאי שהציב נתניהו בנאום בר־אילן בזמנו רק חושף אסטרטגיה אש"פית, שכל אותם כותבים מבריקים ואנשי ביטחון שלא למדו דבר במשך ארבעים שנות שירות, מתעלמים ממנה או אינם מודעים לה. זכות ההגדרה העצמית שאש"ף תבע לעצמו בשם הפלסטינים חלה על כל שטחי ארץ ישראל. הסירוב של אבו־מאזן ואנשיו להכיר במדינה יהודית איננו נובע ממחלוקת תיאורטית בשאלה האם העם היהודי הוא עם, והאם הוא זכאי להגדרה עצמית. הוא נובע מתשתית המאבק הפלסטיני ההיסטורי למימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם בכל חלקי הארץ.
מי שעמד על חשיבות הנושא היה האלוף יהושפט הרכבי, שכתב על כך מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת. אין כאן "פשרה היסטורית" בין שתי מדינות. אבל הרכבי, שגם היה מהראשונים שתמכו חד־משמעית בהקמת מדינה פלסטינית, התנגד באופן מוחלט לרעיונות של קביעת הגבול באמצעות נסיגה חד־צדדית: "לסגת בלי לדרוש מהם שום התחייבות? אז אתה מזמין עליך את כל פעולות הטרור האפשריות... זה היה גורם להפקרות כלפינו. ואז השאלה אם זו הפקרות או חכמה" ('עיונים בתקומת ישראל', ינואר 1994).
סוגיית אבו־מאזן כסוכן קג"ב קשורה לזה, והיא ירדה מהר מדי מסדר היום. זה לא היה קוריוז, ולא אפיזודה קצרה וחולפת. הפרסום נועד לחשוף את התמונה הגדולה שאדם כמו אבו־מאזן מגלם באישיותו, בביוגרפיה שלו. הוא אחד הבודדים בעולם היום, אולי חוץ מהאחים קסטרו בקובה, שנושא עמו את המלחמה הקרה ואת תורות המלחמה העממית, מלחמת הגרילה והלוחמה הפוליטית שהיו נר לרגלי מהפכני מלחמות השחרור של העולם השלישי.
באחד הראיונות ברדיו על עניין הקג"ב תואר אבו־מאזן של 1983 כ"סטודנט במוסקבה", כאיש אש"ף בתחילת דרכו. אבו־מאזן, יליד 1935, כבר היה אז בן 48. הוא היה מוותיקי ארגון פת"ח ואש"ף. אמר לי מומחה לאש"ף: שים לב לכובע הפרווה שיאסר ערפאת התהדר בו. גם אבו־מאזן חבש את אותו כובע. זו הכרזה על השתייכות לגוש הסובייטי. כסוכנים סובייטים הם הפכו את אש"ף לכלי יעיל במלחמה הקרה נגד מערב אירופה, לא פחות מאשר נגד ישראל. טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב־1972 היה מהלך מלחמתי אנטי־מערבי ואנטי־גרמני, כמו גם אנטי־ישראלי, אבל רק משום שפגיעה ביהודים היא מכפיל כוח תעמולתי ומדיני.
את תורת המלחמה העממית, המשולבת בטרור וביוזמות מדיניות ותעמולה, למדו אנשי החבורה הוותיקה של אש"ף בצפון וייטנאם בסוף שנות ה־60, עוד לפני שמיסדו את הקשר עם ברית המועצות. המודל הבסיסי היה שצפון וייטנאם "משחררת" או כובשת בשלב מסוים את דרום וייטנאם. האמצעי ההתחלתי היה ה'וייטקונג', ארגון הגרילה המפורסם.
בזמן שאנחנו מדברים על שלום הם ממשיכים בלוחמה החתרנית שלמדו מהתיאוריה הקומוניסטית, שגם אדולף היטלר היה שותף לה: שלום חותמים לפני תחילת המלחמה (שוב, מינכן). לא כמו הגישה המערבית שרואה בהסכם שלום את סיום הלוחמה. את מקומו של הריכוך הארטילרי במלחמות החזיתיות תתפוס התעמולה המהפכנית, שתפקידה לשבור את האויב מבחינה פסיכולוגית לפני שהכוחות הצבאיים נכנסים לפעולה. היום זה כולל גם את הלוחמה המשפטית. השאלה המרכזית שמעסיקה את מנהיגי הפלסטינים היא איך לשבור את ישראל מורלית לפני תחילת המלחמה.
זהו אבו־מאזן, המתמחה בהפעלה פוליטית של כוחות בתוך ישראל. באותה שנת 1983 - השנה של המסמך המסגיר מארכיון מיטרוחין - נראה אבו־מאזן מצולם עם קבוצתו של אורי אבנרי שעלתה לרגל לתוניס; נראים שם אורי אבנרי, יעקב ארנון ומתי פלד, יחד עם אבו־מאזן.
הלוחמה הפוליטית לצורך שבירה מורלית משתמשת קודם כול בשפה: פשיזם, אפרטהייד, מדינת רשע, פשעי מלחמה, בנאליות של הרוע וכו'. האליטה של רמת־השרון ומגדלי הדירות נסדקת, והתפרצויות הזעם הנקמני נגד הדתיים לא יעזרו. השמאל מחמיץ בעיקר את הפוטנציאל האידיאליסטי הרומנטי שקיים אצל בני המתנחלים הצעירים.
אקו"ם