בנט, אמנם גרושים, אך אנחנו עדיין הורים
האם לא ראוי שהמדינה תשלח לאבות את כל המידע על ילדם לא כבחירה, לא לאחר בקשה מפורטת, לא בעקבות מאבק ולעיתים אף אי נעימויות מול בית הספר, אלא כמובן מאליו, ככלל גורף ומקיף הנובע מעצם היות האבות הורים לילדיהם?
נסו לדמיין את ההרגשה: אתה אב גרוש, וילדך התחיל כיתה א' ממש בימים אלה. אלא שעל יום ההכרות שנערך בבית הספר מספר ימים לפני תחילת השנה אתה שומע בדיעבד מהילד. אף אחד לא טרח לידע אותך ו/או להזמין אותך לאירוע חד פעמי ומרגש זה, שבו אתה אמור לצעוד בפעם הראשונה עם ילדך לבית הספר.עוד כותרות:
- פלסטינים לא מטומטמים, הם רק מקדשים רצח
- הסיבה האמיתית שבגללה זדנברג רוצה לוותר על יו"ש
במהלך חייו של הילד יש מספר מועדים המהווים סימן דרך לו ולהוריו. יום לידתו, בר/בת מצווה, סיום תיכון, גיוס לצה"ל וכמובן עליה לכיתה א'. לעולם לא אשכח, וגם איתי בני זוכר, איך לפני 8 שנים ליוויתי אותו ליום ההכרות בבית הספר, את ההתרגשות של שנינו, את המחשבות על איך קטנצ'יק יסתדר ואת הספר "האנציקלופדיה הראשונה שלי" שהוא אחז בידיו, הספר שאיתי בחר להציג, שכן בהזמנה ליום ההכרות הילדים התבקשו להביא את הספר האהוב עליהם.
את ההזמנה ליום ההכרות קיבלה רק אמו של איתי. מדוע? מאחר והודעות נשלחות באופן אוטומטי רק לאם. לצערי זהו המצב כיום ובתי הספר, בגלל אי רגישות מספקת לנושא מטעם משרד החינוך, למעשה מונעים מהאבות הגרושים מידע על יום מרגש זה. למזלי שלי, במועד המפגש אמו של איתי היתה בחו"ל והעבירה לי את ההזמנה. אחרת גם אני, כמו הרבה אבות, הייתי מפסיד יום מיוחד זה.
עברו שמונה שנים. פנינו למשרד החינוך ולחברי הכנסת אינספור פעמים לאורך השנים, הסברנו, הבהרנו, אך גם השנה קיבלנו פניות עצובות מאבות גרושים שלא זכו לקבל את המידע הבסיסי הזה מבית הספר, והחמיצו יום שלא יחזור.
בנו של יגאל (כל השמות בדויים), אב גרוש אשר מעלה לפייסבוק תמונות רבות של בילויים עם שני ילדיו, עלה השנה לכיתה א'. בית הספר לא שלח לו הזמנה, והגרושה העדיפה שלא לעדכנו.
כתב לנו יגאל: "לאחר שעברתי ארבע שנים קשות של ניכור בית סיפרי עם בתי הגדולה, כשהגיע הזמן לרשום את בני הקטן לביה"ס לשנה הנוכחית דאגתי להגיע לביה"ס בסוף שנה שעברה ולהשאיר את כל הפרטים שלי, אך בכל זאת לא קיבלתי שום מכתב להגיע למפגש המקדים או לאסיפת ההורים שתהיה בעוד כמה ימים. המידור מהאבא הגרוש ממש טבוע במערכת ופוגע בצורה קשה בקשר עם הילדים. ההרגשה שקיבלתי היא שאני ממש מיותר בחיי ילדי מבחינת מוסדות החינוך".
במקרה נודע ליגאל על המפגש מאחד ההורים וכך הוא הצליח לקחת חלק בארוע יחד עם בנו, ולחלוק איתו את ההתרגשות.
מזלו של דביר לא שפר עליו: גם דביר, כמו הרבה אבות גרושים, לא קיבל הזמנה ליום ההכרות, וגרושתו בחרה שלא לעדכנו. על המפגש נודע לו מפי בתו הקטנה ביום שלמחרת המפגש. הכאב של דביר היה עצום. דביר לא ידע מה לעשות בסיטואציה הכאובה ונאלץ לומר לילדתו שהוא היה בעבודה (ובכך למעשה לומר לה שהעבודה חשובה לו יותר ממנה...). כיצד יכול דביר לומר לבתו שהמדינה בכלל, והמוסד שבידיו הוא מפקיד את חינוכה בשנים הבאות בפרט, למעשה לא מייחסים כל חשיבות לאבות?
יאיר כתב לנו על גן הילדים: "במסגרת הפשרות שלנו הסכמתי שהילדים ילכו לגן שקרוב לדירה שלה. דיברתי עם הגננת לפני חודשיים, קרוב לזמן שבו נרשמנו. רציתי לראות מי הגננת, אמרתי שאנחנו כבר לא יחד, שאנחנו גרים בבתים נפרדים.
"בשבוע שעבר, עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים אספתי אותם מהדירה שלה. "מה חדש?" שאלתי, "היינו בגן של מ' " הם ענו בהתלהבות. "מה?" עניתי בתדהמה, אבל מהר מאוד התעשתי. "נו ואיך היה?" עניתי בטון שונה לגמרי. מאוחר יותר הסתבר שהגננת שלחה זימון למפגש רק לכתובת של האמא.
"זה מכאיב, אתם יודעים?", ממשיך יאיר וכותב, "זה לא אגו או תחושת ההשפלה חלילה. במהלך הגירושים האלה הושפלתי עד עפר כך שהאגו שלי הפך קהה חושים. הכאב מגיע ממקום אחר. גנבו לילד שלי רגע. רגע של מפגש עם הגן החדש. רגע של התלהבות, חששות, אי וודאות, שמחה. רגע שהוא צריך לדעת שאחריו עומדים מי שאוהבים אותו יותר מכל. רגע שהוא צריך לדעת שאחריו עומדים מי שהוא אוהב אותם יותר מכל. מכתב פשוט, סמס סתמי, טלפון קטן וכל כך הרבה עבורו. הילד שלי איבד את הרגע הזה כי אין שורה בהנחיה של איזשהו פקיד שאומרת את המובן מאליו: לילד הזה יש שני הורים".
האם הניתוק שגורמים מוסדות החינוך לאבות גרושים (לא משמורנים) מילדם מתבטא בעוד תחומים? כמובן. מבחינת המדינה ומשרד החינוך האב הוא הורה סוג ב'. כפי שאב גרוש לא מקבל הודעה על יום ההיכרות, הוא לא מקבל כל מידע אחר מבית הספר. האב רוצה מידע? בניגוד לאמא עליו לפנות בכתב ולבקש. המורה התחלפה? הילד גדל ועבר בית ספר? על האב לזכור ולבקש בשנית. אפילו תעודה לילד – האב יקבל צילום (כך על פי הנחיות חוזר מנכ"ל משרד החינוך – צילום, לא מקור חלילה).
הדס, אמא גרושה, כתבה לנו "אני היא זו שיזמה, יידעה ודאגה שהצוות החינוכי יעביר את כל המידע לאב, כולל הזמנה לאירוע פתיחת שנה". אך במקרים רבים האמא, שלא ניתן לצפות ממנה שתעדכן את האב בכל פריט מידע לאחר הגירושין, לא מיידעת את האב, אם בכוונה ואם פשוט משכחה או אי ידיעה שהאב לא מקבל לכתובתו את ההזמנה. והרי מי יכול להאמין שהמצב כה חלמאי, שללא דרישה אקטיבית ומעקב שאכן בוצע, האב כלל לא מיודע על הקורה עם ילדיו בבתי הספר, ולענייננו, אינו מיודע על קיומו של מפגש ההיכרות.
לא ניתן שלא לתמוה, כפי שסיכם יאיר את מכתבו - האם לא ראוי שהמדינה תשלח לאבות את כל המידע על ילדם לא כבחירה, לא לאחר בקשה מפורטת, לא בעקבות מאבק ולעיתים אף אי נעימויות מול בית הספר, אלא כמובן מאליו, ככלל גורף ומקיף הנובע מעצם היות האבות הורים לילדיהם? האם לא ראוי שהמדינה תחבק את האבות הגרושים, בדיוק כמו את האמהות הגרושות, ומתוך ראיית טובת הילד, למענו ולמען שמירת הקשר שלו עם שני הוריו, תשלח גם לאבא את ההזמנה ליום ההיכרות?
גיא רוה הינו יו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד" הפעילה גם בפייסבוק.
אקו"ם